מלא בשום דבר | ערב אור

אורי מתעמק בפורום של ההומואים הדתיים, ולומד על עצמו דברים חדשים. הוא לומד שעליו להשקיט את הרצון להיות מיוחד ולהתבלט בעודו פנימה הוא מרגיש כלי ריק ולא יוצלח. אבל האם הוא יצליח?

(לכל הרשומות בבלוג זה – לחצו כאן) ערב אור

בימי חול המועד סוכות מצאתי לי זמן מפעם לפעם להיכנס לאתר של עצת נפש, בעיקר לפורום "נטיות הפוכות הומואים וגייז".

בהתחלה זה היה נראה לי עולם זר, מוזר ומנוכר. פגשתי לראשונה מקום מלא בדיכאונות, עצב, תחושות בדידות וסיפורים קשים וניסיונות שכ"כ רחוקים ממני, אנשים שנגעו בחברים שלהם, מגע גס ומיני כולל אנשים שגרו יחד. הרגשתי לא שייך בכלל, אבל אחרי כמה כניסות כאילו כבר "התרגלתי" ואפילו הרגשתי שיש לי גם מקום שם. היו שם אנשים שכתבו שהם בטיפול וזה עוזר להם, היו שם "בוגרי הנטייה" שהם ספרו על חייהם היום אחרי הטיפול, היו גם כאלה שנשואים באושר. אמנם מצאתי שם משברים עמוקים אך אתם גם הרבה תקווה, ראיתי את אורו של הקב"ה בכל צעד שלי. גם שם.

קלטה את עיניי הודעה אחת של מישהו מהפורום שכתב על תחושת הריקנות שלו, שאין בו כלום והוא מרגיש חסר. הוא כתב שהוא כל הזמן רוצה להיות כוכב, הכי טוב, הכי מצטיין, הכי בולט ובעצם הוא מרגיש ריקני ורקוב.

עם ההודעה הזאת הזדהיתי מיד. אני מרגיש כלי גדול וריק, שאיפות ענקיות, לא מתפשר על כלום ומרגיש בעיקר לא מוכשר ולא מוצלח. כן, אני, המדריך המוערץ, האיש האהוב, השחקן המדהים והמוזיקלי, מרגיש מלא בשום דבר, אפס גדול נמצא בתוכי וממלא את הכול, חודר לכל פינה ומחרב כל חלקה טובה.

תמיד רציתי להיות סופר-סטאר, להופיע, לעמוד על במות לקבל את כל מחיאות הכפיים ואת תשומת לב מלאה מהקהל. כל כך התאמצתי כל הזמן לקבל תשומת לב עד שברגע שהיא לא מופנית אליי אני מרגיש  אפס גדול וריק. ומה עושים עם האפס? זה לא נחמד שכולם ייראו אותו, לכן כיסיתי אותו בשכבות של צלופן, בניתי סביבו חומות גדולות של פאר וכבוד שמראות אדם מוצלח, נערץ ומכושר. וככל שהאפס גדל התעבו החומות איתו, כל כך התעבו עד שההצלחות לא נכנסו אליי למלא אותי אלא פשוט היו כמו תמונות יפות לתלות על החומות מבחוץ כדי להראות לכולם שאני בכלל לא אפס, ועם כל אלה גדל הרצון להיות הכי גדול בעולם.

הבנתי שאני צריך לחדול מהרצון הזה, הבסיס להיותי איש גדול צריך להיות היותי איש רגיל, מה שלא נתתי לעצמי להיות אף פעם. היה עליי להתנתק מהפנטזיה של הגדלות ולהתאמץ להיות איש רגיל. בכל אירוע, קבוצה, שיעור או ישיבת חברים משותפת אני מרגיש תמיד מיוחד מהם, שונה מהם, מוזר, אבל הבנתי שאני צריך קודם כול להתאמץ להרגיש חלק מהם, להיות איש רגיל. להגיד לעצמי שאני כמו כולם.

אז התאמצתי. החלטתי שאני באמת רוצה להיות רגיל ולהרגיש כמו כולם ושיננתי לעצמי "אני רגיל, אני כמו כולם". הייתי בכמה אירועי חג סוכות וכל מחשבה שנכנסה לראש וגרמה לי לבלוט יותר מכולם, להיות מצחיק מכולם, שונה מכולם או מיוחד – מיד מחשבה זו נדחקה במרפק גס. התאמצתי להישאר נורמלי, וזה אפילו החזיר מעמד במשך כמה ימים. ואז המאמץ נגדע. למה ומה היה בשיחת הטלפון עם המציג של עצת נפש – על כך בפעם הבאה.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.