פרק לא | החצי השני

ובו אודי פוגש בראובן שכמעט לא מגיע לפגישה ובסוף יוצא ג'נטלמן אמתי

החצי השני ירח קבענו בצהריים בבורסת היהלומים באיזה בית קפה אופנתי.

כל הדרך מירושלים הלב שלי דפק בקצב גובר והולך עד שכמעט קפץ לי מהחזה כשירדתי בתחנה האחרונה. המרחק ממסוף האוטובוסים לבורסה הוא בערך קילומטר אבל אני לא זוכר אותו בכלל מרוב התרגשות.

בית הקפה היה מושלם – לא ממש על הכביש הראשי, קצת יותר פנימה, מקום אינטימי וחמוד. הגעתי חמש דקות לפני הזמן שקבענו ותפסתי שולחן לשניים עמוק בתוך בית הקפה.

השניות נקפו והשעה הגיעה, אבל ראובן לא נצפה בשטח. אחזתי את הנייד בשני הידיים, מתלבט אם להתקשר או לא, והמכשיר כמעט החליק מהיד מרוב שהזעתי. ואז הרמתי את העיניים וראיתי אותו עומד ומסתכל עליי ומחייך. מיד העננים התפזרו והשמש זרחה – אפשר להירגע. הוא התנצל על האיחור הקל והגיש לי פרח קטן וסגול- איזה מותק של בחור!

ישבנו ודברנו ואכלנו ושתינו ואפילו החזקנו ידיים מתחת לשולחן במשך כמעט שעתיים. הרגשתי כאילו אנחנו מכירים מזה שנים. כל כך הרבה נושאי שיחה משותפים וכל כך הרבה דברים שאנחנו אוהבים ושונאים ביחד שיכולתי לשבת שם עוד שעות, אבל יש אנשים שעובדים למחייתם וראובן היה צריך לחזור למשרד.

הוא שילם את החשבון כמו ג'נטלמן אמיתי והתחלנו ללכת לכיוון המסוף ביחד. הפרידה הייתה קשה והבטחנו שלא יעבור זמן רב עד שנפגש שוב. בסוף לא הייתה ברירה והאוטובוס שלי התעקש לצאת בדרך לירושלים, אז הוא פשוט ליטף לי את הלחי ונפרדנו כך. בעליות של הקסטל עצמתי את העיניים ודמיינתי את הפנים שלו כשראיתי אותו עומד שם בבית הקפה.

אודליה לא הייתה צריכה לשאול אותי איך היה. היא אמרה שמספיק היה להסתכל על הפרצוף שלי ולראות את האור שהשפריץ לי מכל החורים בפנים בכדי לדעת איך היה.

מזל שאני והיא כאלה חברות טובות, אז ישבנו וסיפרתי לה את מה שקרה. אחר כך הייתי חייב להתקשר לראובן ולדבר איתו עוד שעה בערך בטלפון עד שכבר נהיה ממש מאוחר ונפרדנו בקיטש דביק.

בלילה כמעט ולא נרדמתי מרוב התרגשות וחיכיתי לדייט הבא שלנו, הפעם אצלי בירושלים.

איזה יום שמח לי היום!

* לשאלת רבים – הסיפור בבלוג כאן אינו אלא פרי הדמיון של הכותב ואינו סיפור אמתי

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.