"תגידו, נראה לכם שיש כאלה כאן, בישיבה?" | שחר אבקשך

כשנשאלה השאלה הזו שתק שחר. אבל כשמישהו בישיבה אמר שלא אכפת לו שיצעדו במצעד, וראש הישיבה הגיב: "זה ביזיון! בושה וחרפה! פגיעה בצניעות! שיתבייש אותו תלמיד על מה שאמר!" – החליט שחר שהפעם הוא לא שתק * שחר חוזר בבלוג האהוב "שחר אבקשך"

כן יש כמה מבוכות וקושיות אצל המחקרים, שבאמת אינם שום חכמה, והקשיות בטלים מעיקרא, אך מחמת שאין בהשכל אנושי לישבם, על ידי זה נדמים לחכמות וקשיות.

ובאמת אי אפשר לישב אלו הקושיות, כי אלו הקושיות של אפיקורסות הזאת באים מהחלל הפנוי, אשר שם בתוך החלל הפנוי אין שם אלקות, כביכול, ועל כן אלו הקשיות הבאים משם מבחינת חלל הפנוי, אי אפשר בשום אופן למצוא להם תשובה, הינו למצוא את השם יתברך, כי אלו היה מוצא שם גם כן את השם יתברך, אם כן לא היה פנוי, והיה הכל אינסוף כנ"ל

(ליקוטי מוהר"ן ס"ד, ב')

במילים אחרות ופחות מסובכות, זה אומר שיש שאלות שאין עליהם תשובה.

*

הרגשת פעם כאילו אתה בעצמך שאלה שאין עליה תשובה? חשבתי בלבי כלפי יעקב, קצת אחרי שלמדתי את הקטע הזה, בעוד אחת משיחות הנזיפה הקבועות של סדר ערב על זה שאני משייט בעולמות אחרים בזמן הלימוד. מושלם שכמוך. מושלמים שכמותכם, כולכם. נמצאים לכם בישיבה, לומדים תורה מבוקר עד ערב, ההתמודדות הכי קשה שלכם זה האם לצאת הביתה אחרי שבועיים או שלושה, כשאני מרגיש שאני משתגע מרוב ניסיונות כושלים להוריד את העיניים שלי מבחורים לא לבושים.

שנה מאוחר יותר, כשבאתי לבקר בישיבה בתור חייל, ודיברתי עם עמיחי על התחושות שהיו לי בישיבה, הוא אמר שזה מאוד מעניין. מה כל כך מעניין? שאלתי אותו. שאתה אומר שזה הפריע לך. הוא ענה. בשבילי ישיבה היא מקום א-מיני לחלוטין.

*

מגירות עמוסות במחברות, קלסרים ודפדפות. פתקים מקומטים וערימות של דפים, המוני ניירות בכל הצורות ובכל הגדלים, מלאים בדברים שכתבתי. זה מה שעשיתי רוב שיעור א' בישיבה. ממלא דפים בקצב, רושם עוד תובנה ועוד מחשבה, עוד תסכולים ועוד אכזבות, עוד שאיפות ועוד כשלונות, עוד חלומות ועוד תפילות. והתפילות תמיד על אותו דבר. להשתנות.

החודשים עברו. סדר רדף סדר, ופגישה אצל הפסיכולוג רדפה עוד אחת. ותוצאות? אלו, באופן מפתיע, לא הגיעו. אבל הן יגיעו הרי בשלב כלשהו. כי לא יכול להיות שאין תשובה, כי חייבת להיות תשובה. כי לא יכול להיות שא-לוהים עשה אותי ככה פשוט בשביל לעשות אותי ככה. הוא אמר בזה משהו, נתן איזו משימה, איזו דרישה אפילו. וזו זכותו, ואיש לא אמר שקל להיות יהודי. חייבת להיות איזו תוצאה בסוף. יגעת ולא מצאת – אל תאמין. ואני, אני הרי כל כך יגעתי.

*

מצעד הגאווה או האהבה?

למרות ניתוקו של בית המדרש מהעולם שבחוץ, הוויכוח השנתי על מצעד הגאווה הגיע גם אלינו. יום אחד כשחזרתי לישיבה התברר לי על הפצצה החדשה שהוטלה, כשאחד ממעבירי השיעורים הזכיר כבדרך אגב את הנושא ואפילו הוסיף 'יש לי כמה חברים חילונים כאלו'.

בימים שלאחר מכן נזנחו אביי ורבא לטובת ויכוחים שהתלהטו בין תלמידי הישיבה על מה נכון וראוי לעשות, בחדר האוכל לא דיברו על שום דבר אחר, ושמועות עקשניות טענו שהיה תלמיד אחד מהשיעורים הגבוהים שאמר שבכלל לא אכפת לו שיצעדו. ניסיתי לגרום לחבר שלי לגלות לי מי הבחור שהעז לומר דבר כזה בישיבה. "עזוב". הוא אמר. "סתם לשון הרע".

ניסיתי לברוח. ניסיתי לא לשמוע. פעם אחת אפילו אמרתי בחדר אוכל שיש בעיה במצעדים האלה בעיקר בגלל האקסהיביציוניזם שלהם, רק כי פחדתי שהשתיקה הלא אופיינית שלי תהיה מחשידה. אבל לא באמת רציתי להשתתף בשיחות האלו. הם נגעו בנקודות רגישות מדי.

ערב אחד הלכתי לחדר אחרי עוד סדר ערב עם חברותא חדשה ומורעלת על הצבא שרק כמה ימים קודם דאג לומר לי שבעיניו הומואים הם כמו מחבלים. כשהגעתי לחדר, שמעתי כמה אנשים מדברים בקול מהחדר הסמוך. כשנכנסתי לשם, גם כי עניין אותי על מה הם מדברים וגם כי בישיבה כשיש שיחה בחדר כנראה יש בו גם עוגיות, ראיתי את עודד ויואב ודניאל ואיתַי ועמיחי, ועוד כמה חברים שלהם משיעור ב', שחלק מהם עמדו כי כבר נגמר המקום לשבת על המיטות. דקה אחר כך, הבנתי שעשיתי טעות חמורה כשנכנסתי לחדר.

"זה נשמע לכם הגיוני מה שהוא אמר?" דניאל שאל.

"לא יודע. אני לא חושב שזה משנה את העובדה שהמצעד לא בסדר. זה ממש פוגע, ועוד בירושלים", ענה לו בחור אחר.

אני החלטתי לנקוט בגישת 'אני צעיר משיעור א' אז אני אשתוק'. לא כי לא היה לי מה לומר לבחורים הבוגרים משיעור ב' ש'יודעים' על מה הם מדברים. שתקתי כי היה לי יותר מדי מה לומר, אבל פחדתי לומר את זה.

"תעזבו כבר את ההומואים", התעצבן עודד.  "באמת. אף אחד לא בחר בזה, וזהו. לא שצריך לתמוך או משהו, אבל באמת שתעזבו את זה. יש הרבה כאלו שבכלל לא שמחים מכל המצב הזה. אגב, זו גם דעתו של אבא שלי". התפעלתי מהאומץ שלו לומר דבר כזה בישיבה, אפילו שכבר ידעתי שזו דעתו של אבא של עודד, שהיה רב די ידוע.

"תגידו" הוסיף דניאל, "הוא אמר גם שמבחינה סטטיסטית זה קיים בכל מקום. נראה לכם שיש כאלה כאן? כאילו, בישיבה?"

איש לא ענה.

"זה ממש לא נשמע לי הגיוני", דניאל המשיך.

ואני ישבתי שם עם המבט הכי מזוגג שהיה לי בחיים. ידעתי שאם אני אפתח את הפה הקול שלי ירעד כפי שלא רעד מעולם, לא רציתי להסגיר את עצמי, אבל גם לא הייתי מסוגל נפשית להעמיד אותו על טעותו. יש דברים שהם פשוט מעבר לכוחותיי.

אחר כך, הלכתי וכתבתי על אחד הדפים האלו שמילאו לי את המגירות שכבר כמה שבועות אני מסתובב בישיבה בתחושות קשות מאוד. לוּ רק הייתי יכול לדבר עם אנשים, להסביר להם. שיֵדעו, שיבינו, שיחשבו שאולי העובדה שהם טורחים לדבר על דברים שהם בכלל לא מבינים בהם מכאיבה למישהו. שידעו שזה לא רק מצעדים וסטריאוטיפים, ושיש גם אנשים בתוך הבית מדרש הזה שכואב להם. ושאם זה היה תלוי בי, הייתי בכלל מעדיף להתחתן עם אשה, אלא שכל אחת נורמלית תזרוק אותי מכל המדרגות.

אני חושב שבאותו זמן של שיעור א', אפילו שהיו כבר אנשים שסיפרתי להם, השהות בישיבה גרמה לי להרגיש הכי בודד בעולם. עד היום מעניינת אותי השאלה כמה עוד בודדים כמוני היו שם.

*

"מי שאמר את הדבר הזה זה ביזיון! בושה וחרפה! פגיעה בצניעות! שיתבייש אותו תלמיד על מה שאמר!" סימני הקריאה התנגשו בקירות בית המדרש כשראש הישיבה עצר את סדר בוקר כדי להביע את מורת רוחו על הוויכוח שהתפתח ועל השמועה על התלמיד הסורר משיעור ה', שהגיעה אליו קצת באיחור.

אני בדיוק הייתי בשיחה עם חברים, ומזל שהשתתקנו לשמוע את תוכחת ראש הישיבה, כי אני לא בטוח שהייתי מסוגל להמשיך לדבר. בשביל ההגינות, אני חייב לציין שכשהוא דיבר יום קודם על הנושא הוא טען שהבעייתיות במצעד היא הוצאת המיניות לרשות הרבים ולא רדיפת אוכלוסיה כזו או אחרת, ושזה תמוה מאד שרק מצעדים בירושלים מפריעים לציבור הדתי. שהרי אם חושבים שיש בעיה בגלל הפן הציבורי של המצעד, אז גם תל אביב היא חלק מהפן הציבורי.

החלטתי לאתגר אותו. אני לא אשתוק עוד.

*

לא חשבתי אם יהיה חכם לשאול את זה. לא עשיתי את החשבונות שעשיתי בשיחה בחדר. לא המשכתי לעשות את עצמי אדיש. יש גבול לכמה אני יכול לשתוק, והר הגעש שבתוכי כבר רצה להתפרץ.

"הרב" ניגשתי אליו כשהוא יושב מול שולחנו, מעיין בגמרות. "בקשר לדברים שאמרת אתמול, אני רק רוצה לדעת – דיברת על זה שהבעייתיות במצעד נובעת מחוסר הצניעות ולא מרדיפה אחרי ציבור כזה או אחר. היית מתנגד גם למצעד האהבה?"

"מה זה מצעד האהבה?"  הוא שאל. ואני התפוצצתי.

"זה מצעד שהתחיל בברלין ועשו בתל אביב, אבל הוא של בנים שאוהבים בנות. גם שם אנשים רוקדים חצי לבושים וחוגגים את המיניות שלהם! אלא שהמצעד הזה לא מפריע לאף אחד מהציבור הדתי! גם כלפיו היית מתבטא באותה חריפות? או שרק כשזה מגיע למצעד הגאווה למישהו אכפת מזה?"

אני לא יודע אם יותר כעסתי או יותר כאבתי. גם אם החלטתי שעל סימני קריאה אשיב בסימני קריאה,  בעיניים שלי האש והמים התערבבו. אין לי מושג איך ראש הישיבה לא שם לב לזה. ואולי הוא שם לב?

"אני לא שמעתי על המצעד שאתה מזכיר", הוא אמר. הפנים הנוקשות שלו השתנו פתאום. במבט שלו היה משהו מופתע, אפילו מודאג. עד אותו יום, מעולם לא ראיתי אותו מגיב בצורה כזו, וגם לא אחר כך. אני לא יודע אם הוא הבין, אני לא יודע אם הוא שאל את עצמו מאיפה תלמיד שלו מכיר מצעדים כאלו, אני לא יודע אם הוא פשוט לא ציפה למתקפה מהכיוון הזה.

"אבל זה נושא לשיחה ארוכה. אני בדיוק צריך להעביר שיעור. אם תבוא יותר מאוחר, אני אשמח לדבר איתך", הוא אמר.

אבל אני לא באתי יותר מאוחר. אחרי שישבתי ונרגעתי קצת, הלכתי לחדר, ארזתי את התיק שלי ונסעתי הביתה. הייתי צריך קצת אוויר נקי, נטול רמות גבוהות כל כך של קדושה.

תגובה אחת

תגובות בפייסבוק

להגיב על רן לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

  1. מזדהה איתך ממש, ובמיוחד עם המשפט האחרון ברשומה.
    לפעמים אני סולד מכל אותם האנשים שאומרים דברים "בשם הצדק", או "בשם המוסר", והיומרנות הזאת להיות דתיים טובים ולנסות להוכיח זאת, ממש מכעיסה אותי.

    אתה כותב ממש יפה:)