(לכל הרשומות בבלוג זה – לחצו כאן)

אז הראשון מאחיי ואחיותיי שיעמד בגבורה יהודית טיפוסית בגילוי הנורא של הנטייה המינית שלי הוא מנחם aka מני (אם אתם מוצאים את עצמכם בשלב זה מגרדים בפדחת ושואלים "מה?!" זה הזמן להכיר לכם את הרשומות הקודמות שלי. יש קישור ממש למעלה).

במשך שנה ניסיתי לקבוע איתו לשיחה, תמיד הוא היה עסוק מאוד (בדיוק הוא בדרך לשיעור, בדיוק הוא חוזר משיעור, בדיוק הוא מכין שיעור, בדיוק הוא מוסר שיעור) ואז בתזמון מושלם (בסוף המגילה אתם תגלו הכול על ה"תזמון המושלם" הזה), כשהרגשתי הכי מוכן והכי נכון לספר לו הוא הרים אליי (!!!) טלפון והזמין אותי לארוחה ושיחה בעיר הקודש ירושלים.

נפגשנו בירושלים, במסעדה חלבית קטנה ויקרה להחריד, מוזיקת מעליות מזעזעת דופקת לי את המוח לכל אורך השיחה.

השיחה והסצנה כולה היו בקלות יכולים לשמש תסריט מעולה לסצנה בסרט אמריקאי דביק ומתוק במיוחד, ובה הגיבור הראשי יוצא מהארון והצופים כמעט מקבלים סכרת.

וזה הלך בערך כך.

אני בדמעות בעיניים מתחיל ב"כבר הרבה זמן שאני רוצה לספר לך משהו… בלה בלה בלה בלה בלה… טאאאדדאאם!!! אני הומו!!" עוד דמעות בעיניים.

אחי מתגלה כמשיח שלי, כולו תמיכה ועידוד ואין בילתם, ראשית גם הוא בדמעות בעיניים ואז "אני שמח שסיפרת לי, אח יקר, שתדע שלא משנה מה תמיד אני אהיה לצדך… בלה בלה בלה… אני אחיך הגדול והאוהב ואני אשאר כזה לנצח… בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה".

כמות התמיכה והקבלה ששפעו ונדפו ממנו באותה שיחה יכלו להספיק למאה אלף יציאות מהארון וכל הגייזים והגייזיות היו יוצאים מבסוטים ומאושרים, עם תחושה שלהיות הומו או לסבית זה הכי קול, ושזה הדבר שבני משפחה משתוקקים לשמוע יותר מכל, ושבכלל להיות הומו? הכי טוב!

פשוט נופת צופים.

כשסיימתי את השיחה עם האח ונפרדנו בחיבוק ונשיקות על הלחי כמו שני שייחים סעודים והרגשתי כאילו זכיתי במקום הראשון בתחרות "חובש הכיפה השחורה וסיפור היציאה המרגש והמשמח אי פעם".

לא יכולתי לדמיין תגובה תומכת יותר, מחבקת יותר, מרגשת יותר. בלה בלה בלה.

באוטובוס בדרך חזרה הביתה כשענני האפוריה והאושר החלו להתפוגג קצת, התעורר לו הג'יני הקטן והשטני שלי, זה שמתגורר דרך קבע באפלת התת-מודע שלי (אותו ג'יני קטן ושטני שבמשך שנים נהג לתאר לי איך יגיבו אנשים אם הם יֵדעו, אותו יצור קטן ושטני שאחראי לכל הפחדים והחרדות שלי) ובקול נוטף דאגה לחש לי "איצ טו גוד טו בי טרו, חמוד שלי! זה הלך חלק וקל מדי! תחשוב על זה, אתה כזה היי אני הומו, ואחיך כולו בסבבות ובסתאלבט?!?! משהו מזה הגיוני?! תכף הוא יציע ללוות אותך למצעד כשהוא לבוש במיני וגופיה! יש לי תחושה שעושים עליך פה סיבוב ואתה מבקש הדרן".

בתוך האפוריה והעננים הוורודים אין שהות לג'ינים קטנים ושטניים ונאומי הפחדות כאלה ואחרים, ולכן שלחתי לעברו כמה גידופים קשים וכיביתי את האור על התת-מודע שלי.

"תבין ג'יני, זה לא שאין לך יציאות מפילות מדי פעם בפעם אבל הפעם יצאת פארש כמו אחמדיניגד אחרי ההבטחה לשלוח על ישראל 'אלף טילים בדקה'. אתה לא עיוור ולא חירש, ראית ושמעת איך אחי הגיב והתנהג, תגיד מילה טובה! לא עולה לך כסף!! תודֶה שטעית ושאחי בעצם ראוי לתואר 'המאמי החדש של ישראל', תודֶה אידיוט!!"

הג'יני הקטן עשה פרצוף נעלב רק לרגע ואז אמר "יש לך מזל שאני אוהב אותך ושלפעמים הולך קרחנות אצלך בתת מודע, שאם לא כן לא הייתי נשאר פה עם גסויות ויחס כזה, רק תזכור שאם יתברר שאני צודק אתה חייב לי בירה ונקניקיה, אני חוזר לשחק טאקי עם החברים בחושך שגזרת עליי. תקרא לי כשהאסימון ייפול וכשהמרצע יצא מהשק, ואל תשכח בירה ונקניקיה!".

שלוש שנים אחרי אותה שיחה מרגשת ומעלפת במסעדה החלבית, האסימון נפל עליי בקול רעש גדול ועכשיו לא רק לו יש חור בראש, המרצע יצא מהשק ורצע אותי כמו עבד עברי, ולצערי אני לקוח קבוע בכל מקום שמוכר בירה+נקניקיה במחיר סביר. הג'יני החביב שלי הוכיח לי שוב שהוא יודע לשמוע ולזהות  "מילים נופלות" (כידוע לכם, "מאחורי כל מילה שנאמרת יש מילה שמתכוונת להיאמר" ואלו הן ה"מילים הנופלות") והמילים הנופלות של מני באותה שיחת גילוי היו אחרות לחלוטין, ולצערי כנראה אני לא מקשיב מוכשר מאוד. הסכיתו ושמעו.

אני ואחי המשכנו להיפגש על בסיס שבועי, הוא המשיך להרכיב עשרות משפטים על השורשים ת-מ-כ, א-ה-ב, -ש-מ-ח, ש-מ-ר, ק-ל-ט, וכדומה, והוא שימש לי כ"מקשיבן" מקצועי חינם אין כסף. מפעם לפעם הוא היה מבקש להעלות הצעה לסדר, כזו שלטענתו יכולה לסייע לי רבות בהתמודדות עם החלק הזה שלי שנמשך לגברים. רוב ההצעות הלכו בערך כך: "אתה צריך להיות חלק מקהילה, הבנתי את זה, אבל למה דווקא הקהילה הגאה? הייתי מציע לך למשל להתחיל ללמוד גמרא! כן מה אתה מסתכל עליי ככה?! אם תמצא שיעור דף יומי טוב עם חברה נחמדים אתה תמצא בעצם 'קהילה' חדשה שאתה חלק ממנה, וזה הרי כל העניין לא? להיות חלק מ'קהילה' לא?!"

"תשמע, נגיד ואתה הומו, נגיד כן? אני אמרתי לך מאה פעם שזה הכול עינין של בחירה והחלטה, אבל נגיד שאתה הומו! איזו אפשרות יש לך? ללכת לחיות בתל אביב כהומו גאה ומבסוט ואהלן וסהלן, ושרימפסים וקלאמרי! יופי לך! אתה ממש "תחיה אתה החיים הטובים", אני מזכיר לך שאתה בשנייה אחת מאבד את המשפחה שלך כן? אבא ימחק אותך מהתודעה שלו ואימא עם התקף לב זוכר? אבל נניח שזה מחיר ששווה לשלם על "החיים הטובים" של גיל 20–40 , אולי בדוחק, אבל תחשוב שאתה יום אחד תקום ותגלה שאתה בן 40, כן זה קורה לטובים ביותר, ואז אתה תהיה הומו בן 40, סבבה? סטיסטית רוב ההומואים בני ה-40+ הם אנשים אומללים בודדים ומסכנים שמחפשים ילדים קטנים באינטרנט, סטטיסטית!  אבל נניח שאתה לא תהיה כזה, עדיין אתה צריך לזכור שלא תהיה לך משפחה – ולא, משפחה עם גבר וילד מאומץ מקונגו לא נחשב אז אל תבלבל לי במוח כי אני קצת יותר גדול ומבין ממך – ואתה תיהיה אבוד! אתה תרצה למות!"

"שומע? כולה הצעות לסדר, אני רק אומר שחבל לך להחליט שאתה הומו כשבאותו מחיר אתה יכול להחליט שאתה גם הומו, גם! לא ביקשתי שתיהיה דון ז'ואן חביב הבנות, גם!"

"וחוץ מזה אתה יודע שתמיד תמיד אתה מוזמן לבוא ולהידפק על מפתן ביתנו ותמיד תמיד תוכל לישון על הספה הלבנה בסלון ותמיד תמיד אני אהיה אח שלך".

"אני חייב להמשיך להכין פרזנטציה על דיזנטציה אבל אני חושב שהתקדמנו הרבה! אל תזלזל בשעתיים האלו!!"

הבנתם את רוח הדברים? אתם יכולים לדמיין לבד עד כמה "אהובות" הפכו להיות השיחות הללו, ואחרי שכל הצעה כזו שלו (שלהזכירכם עולה לי בירה+נקניקיה) גרמה לי להרגיש שבהחלט היה עדיף אם הוא היה זורק עליי את צלחת הפסטה וכוס השתייה בשיחה ההיא ואומר לי שלא להתקרב אליו עוד, התחלתי באמת לשנוא את השעות האלו בחברתו. כבר חשבתי על דרכים להסביר לו ש"היה לי באמת מסע מדהים איתך בנבכי חיי, אבל אני מעדיף להמשיך לעשות את הטיפול לבד, דוקטור" אבל טרם היה סיפק בידי וקוּים בי הכתוב "צדיקים מלאכתן נעשית על ידי אחרים", משמים ממש קבעו והחליטו שבשנתיים האחרונות מני יהיה כל כך עסוק וטרוד בעניינים שעלאק ברומו-של-עולם-בהצלת-נפשות-רבות-מישראל-ובהקמת-מפעלי-חיים-בכל-קצווי-תבל-משהו-שמסעיר-את-עולם-ההיי-טק, שפשוט לא תהיה לו אפילו חצי שעה להקדיש לי-לבעיותיי-לנטייתי-ולהצעות לסדר שלו, והעיר שושן צהלה ושמחה.

תאמת? אני מרגיש אידיוט. הייתי צריך לדעת שהשיחה הזו טובה מדי בשביל להיות אמיתית. והכי גרוע? (זוכרים את עניין התזמון המושלם של השיחה הראשונה של מני אליי? תכינו גונג וכאלה)   שציפור דודו קטנה לחשה לי שמני יזם את השיחה איתי אחרי שאותה ציפור דודו ממש שאגה עליו – אחרי שניסתה להסביר לו את העניין בדרכי נועם ומתק שפתיים במשך שעה וחצי – ש"אחיך הומו!! אני יודע שהוא חופר לך לאחרונה ושהוא משגע אותך אבל יש לו קייס טוב לכל השיגועים האלה! הוא הומו אתה מבין??!! הוא בחור ישיבה חרדי והוא הומו!! עכשיו אתה מבין למה כל כך חשוב לו לדבר איתך?! תתקשר אליו מה יש?! הוא לא צריך הלוואה הפעם! אני מסביר בפעם המיליון!"

אתה הבנת את זה, ברוך?! "תזמון" עלאק… אבל אולי אני צריך להקשיב לו, ללכת לשיעור גמרא ואולי להכיר "קהילה" נחמדה, למרות שגם "קהל" אחד בודד זה בסדר.