וכתבתי בגוגל: "הומואים דתיים, להשתנות" | ערב אור

אורי נזקק לעזרה נפשית. האפשרות היחידה שהכיר כדי לדבר עם בן אנוש הייתה להתקשר למוקד המתנדבים של עצת נפש. על האם השיחה עזרה ואיך הוא ממשיך משם הלאה מבלי לעזוב את הישיבה או לערב את ההורים, ברשומה החדשה שלפניכם

(לכל הרשומות בבלוג זה – לחצו כאן) ערב אור

הגיעו ימים אחרים ובעיניי הם היו מוזרים. נפרדתי משיגעון השאיפה לגדלות וטירוף החושים סביב הרצון להיות הכי מוצלח בעולם, ושאבתי ממני את אבק הכוכבים החונק עד הפירור האחרון. אלו היו שלושה ימים טובים, הרגשתי חופשי, מין תחושת בריאות שלא הרגשתי הרבה זמן או אולי אף פעם. הפסקתי לדמיין איך אני עומד על במה ומופיע (שר/מדבר זה לא משנה) ומקבל מחיאות כפיים מכל אצטדיון טדי בערך.

שיננתי לעצמי שאני רגיל, כמו כולם וזה הצליח, הרגשתי טוב.

הימים ימי חול המועד סוכות, ונהוג לחגוג את חגיגות "בית השואבה". תמיד בהרקדות יש לי מחשבות פרנואידיות שאנשים מסתכלים עליי ועל איך אני רוקד, ואם אני במעגל הפנימי יותר מדי, או יושב בחוץ פחות מדי, אבל הפעם זה היה נקי לגמרי. זו הייתה שמחה טהורה, פשוט לרקוד, לשיר ולשמוח עם חברים.

חגיגת השקט והשפיות נמשכה עוד יומיים. אחרי המסיבה היישובית, לרגע הרגשתי שאולי בעצם אני יכול בעצמי להשתנות, אולי לא צריך טיפול, אולי חודש בלי להיות כוכב אני אתחיל להמשך לנשים.

אבל אז הכול נהרס.

כמו שכתבתי בעבר, כבר הייתי מדריך בבני עקיבא והחניכים שלי מאוד אהבו את התדמית החיצונית של הפרפורמר המצחיק הראשי של הסניף, ובסוכות אין דבר כזה לא להגיע ל"ערב סניף" – ערב שעושים כל שנה עם החניכים, המדריכים והבוגרים וכמובן הקומונרית. הערב בסוכות נפתח בכמה פעילויות ואז עולה הצגה על הוויי הסניף, הצגה משעשעת ובעלת מסר כאחד, ומי במרכז העניינים? כמובן, הכוכב הבלתי מעורער. כהרגלי אני מוצא את עצמי שוב על הבמה, שוב סופג מחיאות כפיים, שוב מדמיין שזה הרבה יותר גדול, שוב מקבל בלי סוף מחמאות אחר כך, שוב מסתובב ביישוב כמו מלך עם הילה שכולה אומרת כבוד, שוב כל ההורים שרואים אותי בבית כנסת, מכולת וכו' מספרים לי כמה הילד נהנה בהצגה, ואו אז חזר אליי אבק הכוכבים, שוב רציתי להיות ענק, כל שיגעון הגדלות חזר אליי, הייתי עוד פעם ריק מתוכן, נוצץ מבחוץ ובעיקר תקוע עם זה.

נזקקתי לעזרה, היה לי ברור שההודעה בפורום של עצת נפש הביאה אותי לתובנות חדשות על עצמי והודיתי לה' על כך, אך הייתי צריך עזרה. לבד זה בטח לא יעבוד. לספר לאבא לא שייך. לדבר עם הרב, אין למה כי הוא כבר הביא לי מספר טלפון וגם לא היה בא לי לדבר איתו על זה שוב. אנשים בפורום בעצת נפש היו אנונימיים וירטואליים, ולא היה לי מישהו אמיתי לדבר איתו ושם גם לא תמיד מספקים תשובות. האפשרות היחידה שהייתה לי לדבר עם בן אנוש אז הייתה להתקשר למוקד המתנדבים של עצת נפש.

כשאימא הייתה בבית ורחוק מלראות מה אני עושה במחשב נכנסתי לאתר שלהם, שמרתי את המספר ויצאתי לתפילת ערבית חצי שעה לפני הזמן. אימא לא באמת יודעת מתי זמנים של תפילות בבית כנסת. התקשרתי והיה מענה קולי שאמר את זמני פעילות המוקד ושעכשיו הוא לא פעיל, ניסיתי בכ"ז להתקשר. מי יודע? אולי מישהו יעבור ליד ויחליט להתקשר. יפה יפה. רעיונות יצירתיים יש לי כשאני ממש רוצה משהו. בסוף התייאשתי, והלכתי לערבית וחזרתי על הסגה יום אחר כך.

שוב לא ענה, רק שהפעם לפי המוקד זו דווקא שעת פעילות. ניסיתי שוב ושוב ובסוף הוא ענה.

– עצת נפש שלום, מדבר מיכאל.

– שלום, אני מתקשר בקשר לבעיה שאתם עוסקים בה.

– איזו בעיה? אנחנו עוסקים בהרבה נושאים (הוא אפילו היה נשמע מצחקק)

– נטיות הפוכות.. ז"א אולי… לא ממש… עוד לא ממש בטוח…

– ספר לי איך גילית?

משם גוללתי את הסיפור עם אליהו, הרב, הלבטים שאני נחבט בהם כבר שנים ועד לשיחת הטלפון אתו, אמרתי לו שלפי מה שקראתי אצלם בפורום יכול שיש לזה קשר לדימוי עצמי. החבר החדש מעבר לקו לא התבלבל וחוץ מהסתייגות קלה שהתבטאה ב"סלח לי" החל לירות בליל של שאלות אישיות על חיי ועל עברי. הציון שנתתי לעצמי על השיחה: נכשל. שום תשובה לא הייתה כמו שהייתי רוצה שתהיה, ובעיני האיש החביב מכאן מתחילה הבעיה.

– איך אתה זוכר את הילדות שלך?

– מה זאת אומרת?

– הקשר עם אבא שלך היה טוב?

– את האמת שלא ממש, ולא תמיד, תלוי מתי.

-מתי?

– בגיל 10–13 אפשר לומר שהיו לנו כמה נפילות בקשר, ז"א לא ממש היה כמו שרציתי, בעיקר הוא לא היה קשוב אליי כמו שרציתי.

– ואיך היה הקשר בין ההורים?

(האיש החביב לא מכיר אותי, מה אכפת לי, אנסה, אולי הוא יעזור)

– לא תמיד משהו, את האמת, יש בניהם הרבה תככים והתנצחויות.

– אתה מבין, זאת הבעיה, יש משולש חינוכי שבמסגרתו הילד גדל, הוא מורכב מאבא אמא והילד. בגיל הרך אימא היא זו שנותנת את החום והיא הדומיננטית, וכשהילד מתבגר הוא צמא יותר לקשר עם אבא. כשחסר קשר עם אבא יש פגיעה בהתפתחות הנפשית הגבית של הילד וזה יכול להתבטא בנטייה הפוכה. אתה מבין?

– ממממ

– לכן אתה צריך ללכת לטיפול בשיטה הרפראטיבית. זאת שיטה שמסתכלת אחורה לילדות ומשלימה את החורים שבה. אני אפנה אותך לאיש המתאים רק אחרי שנדבר פעמיים או שלוש שבין כל פעם יש לך שבועיים לחשוב ולדבר איתי שוב.

– אהה… טוב… ו… מה עלות הטיפול?

– מדובר באזור ה-400 ₪ לפגישה.

-ובכמה מפגשים מדובר? (שואל שוב, ומייחל לשמוע תשובות אחרות ממה ששמעתי עד עכשיו)

– מדובר במפגש פעם בשבוע, לפחות במשך שנה.

– וואו! הרבה כסף!

-תראה, זה הרבה כסף, אבל אלה החיים שלך. אתה צריך להבין, שווה לך להשקיע הכול כדי ללכת על זה. אתה חייב את זה אם אתה רוצה להקים משפחה בריאה בדרך התורה. ההורים לא יוכלו לעזור לך?

– הם לא יודעים ולא ידעו.

-אז אני חושב שתוכל למצוא עבודות לממן את זה. היו אצלי אנשים כמוך, גם להם לא היה כסף וגם הם עבדו קשה, בלי שההורים ידעו. אפילו תבקש הלוואה ותכסה את זה אחר כך, שני ערבים בשבוע של מלצרות וסגרת סיפור. זה חשוב מאוד.

– אין מצב לעבוד בערב, אני בישיבה!

– תראה אני בטוח שתוכל למצוא לך כמה דברים, גם לצאת מהישיבה זה לצורך חשוב מאוד! אתה לא הראשון במצב הזה.

-טוב, נראה איך מסתדרים עם זה.

– זה הכול בידיים שלך, אם תרצה תוכל תמיד להתקשר שוב, אני פה פעם בשבועיים, תתקשר ותבקש את מיכאל. תזכור, אנחנו מדברים על החיים שלך.

– טוב, נראה… תודה רבה לך בכל זאת

– בהצלחה. ערב טוב.

האם השיחה עזרה? לא יודע. הבנתי את העניין עם ההורים וההשלכות שלו, ועדיין לא היה לי מושג מאיפה אני משיג כסף לטיפול, אם בכלל אני רוצה ללכת אליו. כאמור, להורים לא היה שייך להגיד שום דבר, אבל לפחות יש לי מישהו שאני יכול להתקשר אליו פעם בשבועיים ולדבר אתו בחופשיות על הנטייה (יעיל!! ממש יעיל!!).

היה לי ברור שאני בדרך נכונה, שה' יעזור לי אבל הדרך לפניי היית מעורפלת ולא ידעתי מה צפוי לי. ראיתי אור, הוא היה שם, אבל בערפל הזה לא היה אפשר לראות מהיכן הוא מגיע ולאן עליי ללכת כדי לחוש אותו. התפללתי, קיוויתי, האמנתי וכשהכול היה מסובך חיפשתי בגוגל מקומות אחרים שאולי יוכלו לעזור לי.

מלבד עצת נפש לא הכרתי שום גוף דתי שעוסק בתחום, לא היה לי מושג מי יכול לעזור לי, המכשול הגדול היה הכסף, ומלבדו רציתי גם מישהו לדבר איתו פנים אל פנים כי עמדתי להתפוצץ. הייתי מבולבל לגמרי והראש היה מלא מחשבות באלף כיוונים שונים, עד שמתוך כל הבלבול, כשהתיישבתי מול המחשב ווידאתי שאף אחד בבית לא יראה מה אני עושה כתבתי "הומואים דתיים, להשתנות", משם, בחסדי שמים, הכול התחיל להתבאר.

9 תגובות

תגובות בפייסבוק

להגיב על עוקב אחר ערב אור לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

  1. תאוריה מוזרה מועלית כאן. כילד הייתי חלש ועדין וממש העדפתי שלא יתמקדו בי כי רוב האינטראקציות עם חברים בני גילי היו מכות ולעג. ממש לא תחושה של "כוכב". חלק מחבריי בעלי הנטיות "עפים על עצמם" אבל כאלה יש גם סטרייטים ומה שמשותף להם הוא חיים מדכאים שדחפו אותם לעולם של פנטזיות וגדלות מדומיינת. רוב חבריי הם לא "עליזים"- אלא להפך – למדו להפגין איפוק מגיל צעיר.

  2. ולי היה קשר מעולה עם אבא שלי ולא ראיתי עצמי כמרכז הבמה אף פעם. אצלי בטח הוא היה אומר ההפך שהבעיה היא בקשר עם האמא הדומיננטית….
    כנראה שזו תיאוריה שכתב סטרייט מתוך מה שהוא חושב על הומוסקוסאליות.

  3. למגיבים שלום ותודה על התגובות.
    נפש האדם היא לא קונספט קבוע, אנשים נולדים שונים זה מזה, ולכן אין להשוות בין תחושות, מחשבות, הרגשות והשלכות נפשיות בין אדם לאדם. ייתכן ששני אנשים חוו חוויות דומות ואף זהות אך אצל כל אחד התוצאות שונות לגמרי. עטייה-אני איש אמיתי חי וקיים ב"ה שמביא כן סיפור אמיתי.

  4. אני חייב לדבר איתך.
    התהליך שאתה מתאר בבלוג, הצורה שחשבת על הדברים, האופי שלך, זה כמעט מדוייק לאופי שלי ולמה שאני עובר, והתיאוריה של האבא והקשר של ההורים יושבת בול.
    אמנם אני בהתחלה ממש, אבל עד השלב של השיחה עם עצת נפש אנחנו זהים.

  5. ונניח הטיפול לא צלח. איפה הזמן, הכסף והחיים?
    אין ערובה להצלחה והמשפט "שווה לך להשקיע הכל" ו"אלה החיים שלך" מאוד לא עוזרים אם זה לא מצליח. צריך שיהיה החזר כספי במידה ונכשלו הטיפולים. אין בקטע הזה הרבה מעבר לפרסומת לטיפולים.

  6. איתמר-לא מן הנמנע.
    רואי, הטיפול לא בהכרח מוצלח אם שנינו את הנטייה, קודם כל יש בניין אישיות טובה ונכונה ושנית איך להתמודד למרות הנטייה אם לא הצלחנו להתגבר עליה.