ד"ת לתענית אסתר | דבר תורה לפ"ש

לשם מה צמים בתענית אסתר ואיך היא קשורה לפסח, לאחדות, ואפילו למשכב זכר? אריה דבר תורה מיוחד

יד ידייםמקור השם תענית אסתר טמון לכאורה בצום המוזכר במגילה – אסתר מבקשת ממרדכי לכנס את היהודים ולצום עליה לפני שהיא תיכנס לפני המלך לבקש על עמה. זהו אפוא הצום של אסתר.

ומדוע לצום לפני החג? הרי צום אסתר היה בפסח של אותה השנה, מדוע לא נצום בחודש ניסן אם כן? אלא שהצום הוביל לביטול הגזירה. וצום הכוונה כמובן לא רק לדיאטה, אלא ליום המוקדש לתפילה, כאשר תחושת הרעב מציקה ומזכירה לנו בכל רגע שיש משהו שעלינו לתת את תשומת לבנו עליו.

אך יש עוד דעה מדוע אנו צמים, והיא משלימה את התמונה. בדומה למלחמות אחרות אנחנו רואים שכדי שהלוחמים לא יעסקו בדברים אחרים גזרו צום ביום הקרב. לדוגמה במלחמת מכמש שאול המלך משביע את העם שלא לאכול כלום, כדי שלא יעצרו את המרדף בגלל הפסקת אוכל.

מכן ברור למה הצום לפני החג. בי"ג באדר נלחמו וצמו, ובי"ד באדר נחו ועשו משתה ושמחה. אך עדיין הצום נקרא על שמה של אסתר, אם כן אנו צמים גם כן כזכר לכך שהם התפללו וצמו.

בדומה ליעקב שאמר "בחרבי ובקשתי" והתרגום אומר "בצלותי ובבעותי", בתפילה ובמלחמה, עולמות שלכאורה לא נפגשים. הרי אסור להכניס חרב לבית הכנסת, אין להניף ברזל על המזבח, אין לערבב בין מה שמקצר חיים למה שמאריך אותם.

פורים הוא חג של גלות, גזרות, שמד, להרוג ולאבד. מה החגיגה אם מחר אולי יבוא עוד מלך ויחליט להרוג את כולנו? לכאורה הייתה כאן הצלה זמנית, בעיקר אחרי תקופות בהיסטוריה שהוציאו באופן חלקי את התכנית להרוג להשמיד ולאבד. אלא שאולי זה קשור למשהו אחר שעושים בפורים – ללמוד הלכות פסח. הרי שלושים יום לפני החג דורשים בהלכות החג. יש מחלוקת האם עושים זאת בכל חג, אבל לגבי פסח אין מחלוקת, כבר בפורים עצמו צריכים להתחיל לחשוב איך להיפטר מכל החמץ שקיבלנו במשלוחי מנות.
בפסח, בשונה מפורים, נהיינו לעם, חג עצמאות, כך שאם יבואו עלינו לכלותנו נוכל לעמוד מולם כעם, ולעמוד על נפשנו. כעם חופשי בארצנו אין לנו צורך לבקש רשות כדי להיקהל ולהילחם באויבינו.

כשמשה עומד על הים ומתפלל, ה' אומר לו להפסיק, שזה לא הזמן להתפלל אלא להתגבר ולהיכנס לים, להפסיק להיות עבדים ולפחד מהאדון שלנו, עלינו לפחד רק מה', וגם אז מדובר ביראה ולא בפחד.

בפורים מה שנשאר לנו הוא להתפלל. ורק אחר כך יכולנו גם להילחם. ועלינו ללמוד משני החגים הסמוכים זה לזה, מתי העת להתפלל ומתי העת להילחם. שפעמים צריך להשפיל שרוולים ופעמים לשטוח ידינו בתפילה.

אבל הכי חשוב – האחדות, כי גם בגלות ניתן להחזיק מעמד כל עוד אנו מאוחדים, "לך כנוס את כל היהודים", כי בלי כל היהודים אנחנו אבודים. כמו שהיה בשואה, שכל אחד חשב שהאמת אצלו, והאמת הלכה לה למי שלא ניסה לתפוס עליה בעלות, לאלו שבחרו לעלות לארץ, אלו שבחרו לעשות, אלו שהבינו שעכשיו זה לא הזמן להתפלל.

בשבת האחרונה קראנו את פרשת זכור, ובפורים נקרא את פרשת מלחמת עמלק, שזינב בישראל בדרכם למעמד הר סיני, אחרי "כל הנחשלים אחריך", מי הם אותם נחשלים? "אשר קרך בדרך" – לשון מקרה, קרי, טומאה. אלו שעמלק הצליח להכשיל במשכב זכר. אף על פי כן אנו נלחמים למענם בעמלק, לא בהם, יש להבחין בין אויב לאח, גם אם הוא לא בא לנו טוב בעין.

עלינו לתקן את הפגם על ידי הוספת קדושה, על ידי קירוב לתורה שמטהרת יותר טוב ממקווה. להיות חמים זה לזה, ולא לנהוג באופן ציני, פושט או צונן. ולא להשאיר את המפגשים שלנו ליד המקרה, כי אי אפשר לתת למקריות לנהל את חיינו. עלינו להשכיל ולתפוס את ההזדמנות של ההשגחה שזימנה לנו את העיסוק בסוגיה הסבוכה שלנו באופן עמוק, ולא בצורה שטחית. באופן מקבל, ולא מתלהם. מתוך בית המדרש, ולא בשיחות רחוב.

מלחמה בעמלק היא מלחמה שלא עושים היום, אלא "למחר", כמו שמצווה משה את יהושע. לא אמירות ששולפים מהמותן, לא בספונטניות. וגם לא ממש מצליחים לחסל את עמלק, אלא רק מחלישים אותו, כדי שנזכור שזאת מלחמה שלא נגמרת, כי זה לא כל כך מהר מחליטים מי הטוב ומי הרע.

צריך להתפלל לאלוקים שיעזור לנו, אך לא נוכל להתחמק מהאחריות לנקוט צעדים, כי תפילה הולכת יד ביד עם השתדלות. וכדי להיות בטוחים שבאמת פעלנו נכון, שעשינו טוב ולא נזק, עלינו עוד פעם להתפלל שמה שבא מתוך כוונה טובה, יגרור אחריו תוצאות חיוביות, ולכן חשוב שהכוונה גם היא תהיה טובה.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.