בדרך אל התחנה המרכזית | ערב אור

אורי לא ישן כל הלילה מרוב לחץ לפני הפגישה עם הקול שיקבע אם הוא יקבל את העזרה הכספית למימון הטיפול אם לאו. ובסוף הגיעה הפגישה עצמה ודווקא בה הוא הופך נינוח ואפילו נהנה ממנה

(לכל הרשומות בבלוג זה – לחצו כאן)

ערב אור תקופת "בין הזמנים" נמשכה, הוריי כבר חזרו לעבודה אחרי חופשת החג, אחיי הגדולים לצבא והקטנים לבית הספר. נשארתי בבית לבד, מדי פעם בפעם יוצא לעבודה מזדמנת ומקבל כמה עשרות שקלים, נפגש עם חברים ואיש לא הפריע לי.

יומיים אחרי שיחת הטלפון הראשונה עם האיש שמאחורי מספר הטלפון של "כמוך", קיבלתי ממנו את ההודעה שלה ייחלתי: "שלום, זוכר שעלינו להיפגש? נוח לך היום בתחנה המרכזית בירושלים בשעה 18:00?"

"כן", עניתי.

לרגע היה נראה לי מוזר שאני נפגש עם אדם שהכרתי דרך האינטרנט. זה יהיה כל כך 'רחובי' ולא מתאים לי, ועוד עליי להיחשף בפניו ולדבר אתו על נושאים שלקרובים לי לא ספרתי מעולם. אך מה לעשות, אין ברירה. אם זה מה שיושיע אותי ואוכל להתחיל תהליך עם איש מקצוע – אעשה זאת!

הלכתי לישון שנת בוקר של חופש. לא נרדמתי. הייתי במתח. זה מלחיץ. זה מעודד. זה מוזר. זה מתבקש. התפללתי חזק חזק לקב"ה שיעזור לי לשכנע את האיש שייתן לי כסף מהקרן של העמותה שלו.

כל כך הרבה פעמים התנדבתי והתרמתי לעמותות, ופתאום אני מוצא את עצמי במשבצת של "מקבל" התרומות. כמה מוזר, כמה לא רגיל.

במהלך היום הלחץ עבר, ישבתי מול המחשב, עוד ביקור או שניים בפורום של "עצת נפש", עוד כניסה וחיפש דברים מעניינים באתר של "כמוך", רשימות שמיעה של צביקה פיק ביו-טיוב, צפייה בפרק של סדרה מלפני שנתיים, ולאט לאט הגיעה השעה 16:30, החלטתי שמספיק מאוחר בשביל לצאת לירושלים.

יצאתי מהבית לכיוון הטרמפיאדה של היישוב. מכונית ראשונה, לא עוצרת. שנייה, לא עוצרת. שלישית, חלון נפתח – כיוון נסיעה לא רלוונטי. רביעית, לא עוצרת. חמישית -"בנייני האומה, ירושלים".

נכנסתי לרכב,"'היי אורי! מה אתה מתחיל לצאת? נוסע בערב לבנייני האומה בירושלים?" שואלת אותי בחצי חיוך הנהגת, חברה של אימא.

"לא.. סתם… חברים מהתיכונית. את יודעת, בין הזמנים", אני עונה ומנסה שלא להישמע לחוץ. אם היא תחשוב שאני בדייט כל היישוב ידע תוך כמה שעות!

"מתי אתם חוזרים לישיבה?" היא מתחילה את החקירה.

"ביום שני, שבוע הבא", עניתי.

היא לא מרפה שוב, ומספרת לי שאחיין שלה לומד באותה ישיבה איתי ושגיס שלה למד שם גם וכו' וכו', ומתישהו היא שותקת, ואני שותק, מתפלל בלב.

בשעה 17:45 הגענו לבנייני האומה.

"תודה רבה", אמרתי אחרי שהרכב נעצר, פתחתי את החגורה ויצאתי.

"בשמחה! ד"ש" היא אמרה ונפרדנו.

הלכתי מהמנהרה שליד בנייני האומה, עליתי למעלה, נתתי שקל לקבצן, הוא הזכיר לי שהפעם גם אני קבצן, רציתי לתת לו כיף, לומר לו "היי חבר!" לאות הזדהות. מיהרתי משם, המשכתי לכביש, חציתי אותו ונכנסתי לתוך התחנה.

אחרי כמה דקות של סיבוב בין החנויות ופתיחת ספרים אקראיים ב"צומת ספרים" שוב התקשר אליי המספר.

"שלום, אתה בתחנה?" שאל הקול.

"כן".

"אני נכנס עכשיו. איך אזהה אותך? באיזה צבע החולצה שלך?", תוך כדי שאני מסביר לו על החולצה הירוקה ומכנסי הג'ינס ראיתי אותו מדבר בטלפון ותנועות פיו התאימו למה ששמעתי בטלפון.

פשוט התקרבתי עד ששמענו זה את זה גם בטלפון וגם ב"אמיתי". שנינו ניתקתו את השיחה ולחצנו ידיים.

"שלום, אני עמית", הוא אמר.

"אורי", הצגתי את עצמי.

הוא היה נחמד ונינוח, מה שגרם לי להרגיש גם רגוע ושלו מאוד.

"איפה אתה רוצה שנשב?" הוא שאל בחביבות.

"בקומה העליונה", אמרתי.

עלינו ביחד לקומה העליונה של התחנה, האזור שלא שייך לשום חנות, והוא בדרך כלל ריק ושקט. לרוב פוקדים אותו חיילים במנוחתם וחרדים בדייטים, כך שאיש לא יפריע או יאזין לשיחתנו. עלינו למעלה והתיישבנו זה מול זה על כיסאות ברזל כסופים ולא נוחים בכלל.

"היי", אמרתי, "אז כמו שאמרתי קוראים לי אורי ואני בחור ישיבה…" המשכתי וגוללתי לפניו את כל הסיפור מתחילתו, מה שקרה עם אליהו, עם הרב, עם הפורום, עם זה שהוריי לא יודעים דבר ושאין מצב שהם ידעו. התחלנו לדבר על תחושות הריקנות והדימוי העצמי, הוא שואל ואני עונה, הוא מקשיב ואני מספר. פעם ראשונה שאנו נפגשים, איני יודע עליו דבר ובכל זאת ההקשבה שלו ופתיחת הלב שלו מאפשרות לי לספר לו את כל מה שעובר עליי, מה שעבר עליי, תחושותיי ומחשבותיי, והוא מקשיב מאזין, לפעמים שואל ואני נפתח עוד ועוד.

מתישהו אני גם שואל אותו כמה שאלות, והוא עונה, ואת האמת אני מצליח אפילו ליהנות ולהתפרק על הרגעים האלו.

אחרי בערך שעה וחצי הגיע הזמן לסיים את הקשקשת ולהגיע לתכל'ס.

"אז אתה מבין למה חשובה לי מאוד התמיכה הכספית שלכם לממן את הטיפול?"

"כן, אני מבין. תבין שאינך הפונה היחיד ועלינו לברור מי המתאים ביותר לקבל את הכסף שבקרן. אין שם סכום בלתי נגמר, כמו שאתה מתאר לעצמך. תן לנו כמה ימים ואעדכנך אותך".

"כמה זמן זה ייקח בערך?"

"אני מקווה להחזיר לך תשובה בתוך שבוע".

"טוב, אז זה מסתכם בשבוע בלי שינה" אמרתי בקריצה.

"אל תדאג, גם אם לא נוכל לעזור לך, יש פתרונות אחרים, תישן טוב".

שוב לחצנו ידיים, הוא הלך לכיוון האוטובוס שלו ואני רציתי שקט מאנשים שיחפרו לי, לכן לא תפסתי טרמפים אלא עליתי לאוטובוס שמגיע לצומת הסמוך ליישוב.

היה לי זמן לחשוב, להרהר, סוף סוף להזיל 2 דמעות ראשונות מאז חשיפת הפרשה לפני הרב, להתאושש מהן, ללחוש עוד תפילה או שתיים, וכעבור 40 דקות האוטובוס עצר בצומת המיועד, ומשם לקחתי עוד טרמפ קצרצר והגעתי הביתה. השעה הייתה 20:30 בערב, להוריי שהיו בבית אמרתי שנפגשתי עם חבר בירושלים (שאחרי השיחה שהייתה לי איתו 'פגישה עם חבר' הוא לא בגדר שקר). אחרי תפילת ערבית ועוד כמה מפגשי חברים ביישוב חזרתי לישון.

אחרי כמה ימים חזרתי לישיבה. משדר עסקים כרגיל, כשידוע לי שמעליי עננה של לחץ רובצת – אם אקבל או לא אקבל את העזרה של כמוך, ובמהלך השבוע הזה ליוו אותי מחשבות וחלומות מוזרים.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.