ואני רוצה להאמין לו שאמר לי הכול, ולא מצליחה | מים רבים

לאחר הזעזוע, שיראל מנסה לחפש את הכאב, אבל נתקלת רק בקנאה. קנאה בוערת באותו גברבר שבעלה פגש. בעלה מסביר לה שאיתה יש אהבה, יציבות, חברות, ואילו שם אין. אבל זה לא מנחם את שיראל

(לכל הרשומות בבלוג זה – לחצו כאן)

מים רבים ואני מחזיקה את הדמעות רק כדי שלא להכאיב לו. הוא מנסה לשתף אותי בתחושות ברגשות. זה מוזר. משתדלת להניח את הטכני הפיזי להתעסק עם הרגשות. יש רגש? אהבה? והתשובה שאין. אין רגש יש התרגשות. אין אהבה יש תאווה. אני צריכה להרגיש עכשיו בגידה וכאב. אבל הדבר היחיד שכואב ושורט זו התחושה שאני רוצה להיות שם. אני רוצה לעשות לו טוב, למלא אותו בחיבוק.

אני מנסה לחפש את הכאב, אבל אני נתקלת רק בקנאה. קנאה שמפעפעת נוזלת ונשפכת ממני. איזה כיף לאותו גברבר. הוא לא צריך להתאמץ, יש שם תשוקה שמחברת שממלאת שבוערת. ופתאום מבינה שהבערה הזו יכולה גם לשרוף לכלות. זו אש זרה, שמרחיקה. אש ממארת שמאירה שאלות, מבררת מציאות. והתשובות נמצאות למטה כמו תפוח אדמה בתוך המדורה שצריך להתאמץ ולהוציא. והוא מנסה להסביר שהוא נשאר ובוחר במציאות ששורפת אותו. ואין מה להשוות. כי איתי יש אהבה, יציבות, חברות, ושם אין. אבל איתי אין את הבערה או אם לדייק את חומר הבערה. ואם נמשיך לדייק ולרדת ולהתקרב לאותו תפוח אדמה לוהט שכמעט והפך לגחל – לשנינו חסר אותו הדבר. והתפוד רותח בידיים מקפיצים אותו מיד ליד שיתקרר:

"אז מה עושה גבר סטרייט שלא נמשך לאשתו? או יותר מזה, היא כבר דוחה אותו".

-"הוא בוגד בדרך זו או אחרת".

"ומי אמר שלא תתאהב מישהו?"

-אף אחד לא מבטיח כלום, אבל אם זה לא קרה עד עכשיו…"

"והאם אפשר להשתוקק, או לשחזר תשוקה שהייתה?"

– "אני לא מצליח, אבל כל כך רוצה".

"והאם אפשר להשפיע על הרצון שירצה?"

זהו, התפוח התקרר כבר.

וחוזרת שוב לנקודת האמון והאמונה, מרגישה שסיפר לי ששיתף למרות הקושי, ורוצה להאמין לו שאמר הכול, להאמין בו. ולא מצליחה. ודווקא עכשיו אין באמת מקום לכאלה מחשבות. ומנסה לשכנע את עצמי שהנה ביוזמתו הוא פתח והוציא. והוא כבר לא מסתיר, לא מסתתר, ולא מצליחה. לא מצליחה לאחות את השברים, למלא את הסדקים. הם גדולים מדי, מלאים בכעס, במרמור, כואבים מדי. כמו סדקים באדמה יבשה שצמאה למים.

ואני כועסת וצועקת בלחש לָמה? מנסה לבדוק את האמונה שנסדקה. ומבינה שבאמת אין לָמה, יש לְמה. ואולי לא באמת מבינה לְמה עכשיו, ולְמה אני, ולְמה זה קורה. אבל כשאני נרטבת בטיפות של מים טהורים שמטפטפות בעדינות, קטנות, משקות אותי, אני יודעת שיש סיבה להכול, שזה עכשיו, וזה אני. ושכל זה קורה. שאלֶה החיים שלי. שאלה של הסתכלות. כמו גשם מתחזק, מלא חיים מלא מים, והוא ממלא ושוטף את הסדקים, אותי. ואני מרגישה נקייה, שלווה, מקווה. ואני רוצה להאמין בָאמונה. להרוות את הצימאון את היובש. להאמין שאפשר לצמוח מכאן, לגדול. כמו לגלות פתאום עשב קטן ירוק שצמח בסדק האדמה ומלא אותה בנחמה, ביופי בחיים.

* * *

אני עדיין בדרך, הולכת

בצעדים קטנים

נושמת אוויר ונופים חדשים

לפעמים השמש בעיניים מסנוורת

ולא רואה לאן לצעוד,

ולפעמים היא מחממת מלטפת מאירה.

צעד צעד.

רוצה להיות כאן בדרך הזו

ללמוד לקבל את כל מה שיש לה לתת לי.

ליפול מאבן

להריח פרח

להביט לצדדים,

לפעמים לפחד מהתהום,

ולפעמים להסתכל אחורה ולהתרגש מההתקדמות.

להישיר מבט ולחפש את האופק – קו מטושטש שמחבר שמים וארץ.

ולהרגיש שיש מי שמכוון שמחזיק לי את היד

שהולך איתי

צעד צעד

תגובה אחת

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. יפהפה.

    אכן צריך לזכור שהרבה זוגות 'רגילים' חיים ללא תשוקה, בשלב כזה או אחר של חייהם.
    אבל חייהם מלאים ידידות, נתינה, אהבה עמוקה ופשוטה כמו נחל זורם בשקט לאטו.

    וכמו בהרבה מהבעיות שלנו בחיים
    הסיפור הוא לקבל את המציאות
    ופשוט לקבל אותה
    עם כל הקושי
    ופשוט
    להיות