(לכל הרשומות בבלוג זה – לחצו כאן)

קבעתי עם צור, המטפל, שהיה נשמע נחמד וזורם לשיחה, במקום שבו הוא מקבל בירושלים. חשבתי שיהיה מלחיץ לפגוש אדם שאני לא מכיר ולספר לו המון דברים שאפילו להוריי אני לא מספר ולא מדבר אתם על איש, אבל את האמת שלא כ"כ הייתי לחוץ, אולי בגלל השיחה עם עמית שבה פרסתי את עצמי לפניו כמו מפה מאוד ברורה עם תצלומים של שביל ישראל, אולי כי הצפייה גברה על הלחץ והפחד, ואולי פשוט סתם.

יומיים אחרי שיחת הטלפון כבר עמדתי בטרמפיאדה, אמרתי לחברותא שאני הולך לרופא שיניים, ותהיתי מה אומר לו בפעמים הבאות. נראה. יצירתיות לא הייתה הצד הבעייתי שלי.

אחרי 2 מכוניות שלא עצרו, עצרה אברכית, אשתו של החברותא הבוגרת שלי. "אורי, בוא בוא!! ככה מבריז באמצע היום?" צחקה מיכל, שהבית שלה הוא הבית השני שלי בחסות בעלה האברך החשוב. לפחות פעם בשבוע אני משתדל לרבוץ אצלם – או לסעודת שבת או לחברותא או לסתם קשקושי ביינישים החל מ 23.00 בלילה ועד שעות מאוחרות.

"לא, יש לי רופא שיניים" הקפצתי שוב את השקר, שונא את עצמי. בטח נהייתי אדום. "רופא שיניים? או…? כי בדיוק חשבתי לדבר אתך בנושא", וכאן התחיל הקטע החדש שלי שבו אני דוחה הצעות שידוך לא רק משום שאני בסה"כ בשיעור ב', אלא מפני שמשהו גדול וחזק חוסם אותי כרגע, יש משהו גדול שאני צריך לעבור.

מיכל באמת הצליחה להלחיץ אותי. היא לא יודעת לאן אני הולך ובכל זאת הצליחה לגעת בו ולעורר בי את המתח סביב החתונה. ואני יושב, מצחקק קלות ואומר "מיכל, כשאני אתחיל לצאת, את תהיי הראשונה שתדעי".

אני מוודא שהיא בטוחה שאני הולך לרופא שיניים (באמת השקר הכי עלוב שיכולתי למצוא? טיפת יצירתיות אורי!) ושואל סתם שיהיה על מה לדבר: "מה בכל זאת ההצעה?" ואולי שאלתי כי זה בכל זאת מעניין, ואולי… מי יודע…

מיכל מספרת לי על חניכה שלה שכל כך מתאימה לי ואנחנו כל כך חייבים להתחתן ואנחנו כל כך נתארס מהר והיא כל כך מדהימה ואני כל כך רוצה להגיע כבר לירושלים גם כי אני לא רוצה לשמוע את ערמת השבחים על המשודכת כי הם מלחיצים אותי יותר וגם כי מיכל גורמת לי להרגיש חייב את הטיפול ואני כבר רוצה להיות בו.

שעה של נסיעה מסתיימת, אני אומר יפה שלום ותודה, נגמרה העבודה, עולה לקו פנימי בתוך ירושלים ומגיע לשכונת "מקור ברוך" שם המטפל מקבל.

אני מגיע לכתובת המדויקת, עולה לקומה 2 כמו שהוא ציין ודופק על הדלת. אני מחסיר פעימה כשפותח לי האיש שאני צריך לפרוס בפניו את כל תסביכי נפשי, קירות לבי, ציפור נשמתי ועוד דברים שאומרים כשמבטאים רגישות ועדינות.

צור הוא נמוך עם שיער מאפיר, נראה נחמד מצד אחד, אבל קצת זקן בשביל להיות "חבר לצרה" או שותף טוב לשיחה. מהרושם הראשוני הוא נראה קצת חנון, מצחיק, מוזר, עם יציאות, אבל אני מחליט שאני צריך לספר לו, ואני מספר לו.

אחרי הסלון של הקליניקה הוא מכניס את שנינו לחדר קטן, הוא מתיישב ואני מתיישב מולו, הוא שואל שאלות קצרות ובהתחלה אני עונה תשובות קצרות ואז תשובות ארוכות. בהתחלה אני קצת סגור, אך לאט לאט כמו נייר עיתון מקומט אני נפתח ונפתח ונותן לו לקרוא עוד ועוד ממה שיש לי בפנים. הוא בעיקר מקשיב, מקשיב ומקשיב. מדי פעם בפעם שואל שאלות ולפעמים יש שתיקות של דקה, לפעמים אפילו של שתיים, ואז ממשיכים. על ההתקדמויות שלנו אכתוב פעם הבאה.