הארון האישי של גיא | ארונות נפתחים

על מציאות החיים השונה שהייתה לפני 40 שנה, על ההחלטה שלא להתחתן ושלא להביא ילדים, על הדברים שהוא מתחרט עליהם, על מה שמסב לו אושר, וכמובן – כמה מילים על הקשר שלו לכמוך * גיא משתף בסיפור האישי שלו

(לכל הסיפורים האישיים האחרים בבלוג זה – לחצו כאן)

open-locker-boris-suntsov גיא (ש"ב), בן 56 מאזור המרכז. למד במוסדות חרדיים, אך בבוא העת התגייס לצה"ל. לאחר השחרור פנה ללימודי הוראה, ואולם לא המשיך לעבוד במקצוע זה. כיום אינו עובד מטעמי בריאות.

אני והגילוי

גיליתי את הנטייה כבר בגיל 14 ב"עזרת" חבר לכיתה, ואולם לא התייחסתי אליה מעבר להיבט של ההנאה. בשעתו הנושא אף היה בגדר "טאבו" ואפילו היה אסור בהתאם לחוק. לא ידעתי ולא חשבתי אז על זוגיות חד-מינית, אך בכל מקרה לא הרגשתי משיכה לנשים.

אני והדת

לא הייתה לי שום התייחסות בעניין זה כי גם לא ידעתי אז את גדרי האיסורים. משום כך המשכתי באורח החיים הדתי מבלי להתייחס כלל לסתירה בין השניים.

אני והשיתוף הראשון

לא עלה על דעתי לשוחח עם מישהו בעניין כי בזמנו המודעות לנושא זה הייתה בשיא השפל. במהלך הזמן נתוודעתי לשני חברים לאחר שהתברר לי שגם הם הומואים. התגובות היו אוהדות בהחלט כמובן, ושמחתי על שסוף סוף יש לי עם מי לשתף את הנושא.

אני והמשפחה

המשפחה שלי הייתה שמרנית מאוד וגם לא הכי משכילה. כיוון שהתקופה שבה חייתי הייתה תקופה של חרם ונידוי (איש לא העז לדבר על כך בפומבי) לא היה טעם לספר לה.

אני והרבנים

שלא כמו היום אז לא היו רבנים פתוחים. טאבו זה טאבו ולא היה סיכוי לפרוץ אותו על פי מעשה יחיד. לכן לא פניתי לרב כל שהוא.

אני והחברים, קהילה ומקום העבודה

אין אדם סטרייט שיודע עליי, ואין לי עניין שידעו.

אני והטיפול

טיפול??? רק זה היה חסר. מיד היה נדבק לי תואר שלילי. גם לא חשבתי אז על טיפולים ("עצת נפש" טרם הוקמה). רק כיון שלא ידעתי במה לטפל ולא ראיתי בזאת בעיה כל כך קריטית לא מצאתי לנכון אפילו לחשוב בכיוון זה.

אני ונשים

לא התחתנתי כי לא הרגשתי משיכה לנשים. הסביבה ניסתה כמה פעמים להציע לי שידוכים ואכן היו כמה מקרים שבהם יצאתי ל"דייטים", ואולם אלה הסתיימו מהר אם ביוזמתי ואם ביוזמת הצד השני, וטוב שכך.

אני והקושי

פה ושם ניכר קושי מסוים עקב הבדידות, ואולם למזלי אינני לבד בחברה. יש לי חברים לא מעטים (איש מהם איננו נודע על הנטייה) שאיתם אני נפגש בשיעורים ובאירועים אחרים, וחלק מהם אף תומכים בדברים לא מעטים במישור החברתי.

אני והילדים

אחד הדברים שחסרים לי הם ילדים. איני יודע מה היה גורלי לו הילדים היו יודעים על הנטייה אבל בכללית בהחלט אני מרגיש בחוסר ובהעדר המשכיות. מצד שני, אני מתנחם בשאר ילדי המשפחה שמביאים לא מעט אושר.

אני והאושר

להיות מאושר זה מושג יחסי. לפעמים אני מסתכל על "חצי הכוס המלאה" ורואה שעדיין יש לי לא מעט כתחליף למשפחה. אמנם לא תחליף אמתי, אבל בכל זאת תחליף. לכן למרות כל המהמורות והתקלות, אני משתדל לשמור על אופטימיות וזה מוסיף המון להרגשה הטובה.

אני וכמוך

אנצל הזדמנות זו להביע הערכה גדולה לכמוך על המיזם הנפלא. אני שמח על כך שכמוך דואגת בעיקר לפן החברתי של ההומואים הדתיים ופחות לנושאים האחרים שמטרידים את החברה הדתית בעניין זה. עצם המפגשים המשותפים עם אנשים דומים ויכולת לפתח שיחה חברתית חופשית מבלי להתעסק בפרטים אינטימיים הוא דבר גדול וחשוב מאין כמותו. אני שמח גם על כך שכל מתמודד שמרגיש צורך להשתנות בתחום זה יכול למצוא אוזן קשבת ותמיכה עד כדי הפנייה לגורמים מקצועיים בלתי תלויים. בהחלט אני בעד שינוי המצב (לא הנטייה!) שבו הומואים יוכלו להקים משפחות עם נשים ולהוליד ילדים. על כך מגיעה תודה נרגשת במיוחד לאנשים שהקימו את כמוך וכמובן גם איחולי הצלחה לעתיד.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.