פרק מז | החצי השני

ובו אודי ואודליה רבים ריב בנושא מרכזי הקשור לתפיסה של הנושא ההומו-לסבי

החצי השני ירח(לכל הרשומות בבלוג זה – לחצו כאן)

הכול התחיל על מי מנוחות. ישבנו לארוחה מרובעת ושמחה לרגל קבלת הבשורה הכפולה והמכופלת. אני עשיתי לזניה, ליבת עשתה ספגטי בוקאטיני ברוטב איטלקי, ראובן הביא יין ושאר שתייה, ואודליה רכשה ממיטב מיני המאפיה בקונדיטוריה השכונתית.

לאחר שמילאנו את כרסנו למכביר התחלנו לעשות "לחיים". אחרי כמה ברכות סטנדרטיות, ליבת הרימה את הכוס ואמרה – "לחיי התאומים. מזל שיש בן ובת. ככה הבן יכול להיות הומו והבת לסבית". שקט השתרר מסביב לשולחן. אני כמעט נחנקתי באמצע שלוק של מיץ ענבים והטחתי את הכוס בשולחן כל כך חזק עד שהיא כמעט נשברה.

"מה קרה לך? זה מה שאת מאחלת לילדים שלי? שגם הם יהיו יוצאי דופן וחריגים? שגם הם יסבלו בצורה פנימית וחיצונית כמוני? למה את מאחלת להם דבר כזה? הלוואי ויהיו סטרייטים ולא יסתכלו לעולם על בני מינם!"

בעוד ראובן הסתכל עליי והנהן, כי כבר דברנו על הנושא בעבר, אודליה נראתה קצת מבולבלת ואילו ליבת התכוננה להסתער עליי במלוא המרץ.

"אתה מתבייש בזה שאתה הומו? אני חושבת שאתה מדבר שטויות! באהבה חד מינית יש אספקטים של אהבה והבנה שלעולם לא יהיו במערכת יחסים הטרוסקסואלית! אני גאה באמת להיות לסבית! אני חושבת שגבר לעולם לא יבין אותי כמו שאני מבינה את אודליה. זה משהו שרק בעלי נטייה חד-מינית מבינים. למה לא לאחל את זה לתינוקות?"

"למה לא? לדעת שאתה תמיד נחשב חוטא בעיני התורה ומוקצה מחמת מיאוס בעיני השכנים שלך בבית הכנסת? אותם אנשים שיחבקו מחללי שבת ובועלי נידות וזוללי חזיר אבל את הילדים שלהם שיש להם, ה' ירחם, נטיות הפוכות, אותם הם יקיאו מקרבם. הם מטומטמים אבל הם עדיין הרוב המוחץ. נכון שיש יותר הבנה ויותר קבלה ואני מקווה שזה רק ילך וישתפר, אבל המרחק לקבלה מלאה הוא עדיין רחוק מאוד. למה שאני ארצה את זה בשבילם?"

כנראה שליבת היתה מתודלקת מאלכוהול כי היא הסתערה ישר קדימה. "הכול תלוי איך מגדלים אותם. הרי הם יגדלו במשפחה מרובעת כזאת וזה לא יראה להם בכלל חריג שגבר הולך עם גבר ואישה עם אישה. למה שהם יתביישו?"

"זה לא שאני מתבייש בזה. אבל למה לבקש מראש שיהיו להם חיים קשים. הרי החברה בכלל, והדתית בפרט, עוד לא שם".

אבל היא לא ויתרה וגם אני התעקשתי, ולבסוף ראובן ואודליה גררו אותנו משם בכוח. זו הייתה הפעם הראשונה שחווינו ריב כזה והוא אכן היה עוצמתי.

שלושה ימים לא דיברנו.

איך השלמנו? על כך בפעם הבאה.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.