הארון האישי של דוד ג' | ארונות נפתחים

על הסיבה שהוריד את הכיפה, על הדייטים עם נשים, על האכזבה העצומה מהרב שלו, על הסטירה שקיבל מהצבא, מהתעשייה האווירית, מרפא"ל ומדינת ישראל, על מכתב הסליחה שקיבל מהמדינה, על הכוח לסלוח לה, על החיים בגולה ועל החיבור שלו לכמוך * דוד ג' פותח את הארון האישי שלו ומשתף בסיפורו האישי

(לכל הסיפורים האישיים האחרים בבלוג זה – לחצו כאן)

open-locker-boris-suntsovדוד ג', 63, גר בקנדה ובתל אביב. במקור מחיפה, ממשפחה דתית. ביסודי למד בממ"ד, אח"כ בישיבה תיכונית של בני עקיבא, ולאחר מכן  סיים לימודי הנדסה בטכניון במסגרת העתודה שבה שירת כקצין ומהנדס אווירונאוטי בחיל האוויר. עבד בארץ ובחו"ל כמהנדס במשך 37 שנים.

אני והגילוי

עוד בילדותי, אפילו בגיל חמש, הרגשתי משיכה לנערים, בעיקר למבוגרים ממני, וידעתי שאסור לי לספר על כך אף לאדם אחד. הוקסמתי במיוחד מילד נאה ובהיר, ואחר כך הזיתי בחבר לכיתה, מבלי שאדע מה בדיוק המשיכה.

בגיל בר מצווה, על כרי הדשא שלפני בית הכנסת המרכזי, בשעה שרוב חבריי בבני עקיבא החלו לחטוא במחשבות אסורות (שאותן לא היססו לחלוק איש עם רעהו) למראה הנערות המבכירות שבשבט, גם אנוכי בבדידותי, חטאתי במחשבות. אבל לתדהמתי ולשברון לבי היה זה מראה הנערים שעורר את יצרי ולא מראה הנערות. לא עזרו כל מאמצי להדחיק את ההרהורים האסורים. הם צפו ועלו גם תוך שיעורי הגמרא במסכת "ברכות" ששמענו אצל רב השכונה (ראו להלן), הם צפו ועלו בבית המדרש, ועל אחת כמה וכמה, תוך כדי משחקי היאבקות עם הבנים, תוך שיחה עמם, ועל משכבי בלילות, כאשר חרדתי שמא מישהו יידע, יבחין, ילעג, יבייש. גם בישיבה, מוקף במאות נערים, ועשרות ר"מים ומורים, לבי נמוג מצער ומפחד. אבל שמרתי את סודי כמוס עד שמלאו לי עשרים ושלוש שנים.

אני והשיתוף הראשון

בגיל 23 היה לי שותף לדירה וחיל האוויר שכר בעבור שנינו ברמת גן. הוא איש חילוני, גם הוא קצין מקצועי, שלמד איתי בטכניון בעתודה, רודף שמלות שגם "רץ לספר לחבר'ה" על הרפתקאות האהבים שלו.

הוא תמיד הניח שאני צנוע, לא מעז לצאת עם בנות, רק משום שאני דתי. הרגשתי שהידידות שלנו ניזוקה בגלל הסוד הגדול שלי, כך שערב אחד החלטתי להסיר את המסכה. ישבתי מולו ואמרתי לו "אני נמשך לגברים הרבה יותר מאשר לנשים". האיש השחצן, הנועז והנאה, החוויר מולי, אולי רעד קצת. הוא נדהם. לא היה לו כל מושג עליי. במשך כמה שבועות הוא התרגל לרעיון שהוא חולק דירה עם הומו. הוא המשיך להיות ידידותי, אבל לא הזמין אותי עוד לחדרו בלילה לשיחות נפש. עד היום השותף ואני נפגשים, 41 שנים לאחר הגילוי, והוא ידידותי כלפיי, מקבל ומחבב אותי, ואני אותו.

אני והדת

הדת והמשיכה לגברים לא יצרו אצלי סתירה, אולי משום שאיבדתי את האמונה בגיל העשרה, הגם שהמשכתי בקיום המצוות שבין האדם למקום עד גיל 26. עיקר הקונפליקט היה חברתי יותר ופחות דתי, בגלל הציפיות ממני, של החברה הסובבת ושלי מעצמי, לצאת עם בנות, להינשא ולהוליד ילדים, כמו שכולם עשו.

אני והיציאה בשאלה

כאמור, הפסקתי להאמין בכל מה שהוא על-טבעי עוד כשהייתי בגיל העשרה. בכל זאת, המשכתי לקיים את המצוות שבין האדם למקום, ואת המנהגים, משום שהיה לי נוח ונעים. הרגשתי טוב בחברת השותפים לכיתה בישיבה, בקהילת בני עקיבא, בבית כנסת, ובבית, עם כל הארוחות המנהגים והטקסים היפים המשפחתיים.

בהיותי בן 26, כשעליתי למטוס כדי ללמוד בקנדה, הבנתי שאין צורך שאמשיך בקיום המצוות והמנהגים. כשהורדתי את הכיפה במטוס, הרגשתי צריבה בקודקוד, כאילו מדורה בוערת. אבל ההיגיון הקר ניצח. מובן שאני ממשיך לקיים את המצוות שבין אדם לחברו, מטעמי מוסר, רגש וצדק.

אני והמשפחה

בהיותי בן 24 סיפרתי לאבא שלי, שהיה איש נוח מזג ואוהב. אמרתי לו "אני נמשך לבנים הרבה יותר מאשר לבנות". הוא נדהם, ואני לא יכולתי לעצור את דמעותיי. עיקר דאגתו באותו רגע לא היה על עתידי, גם לא על החטא ולא על תגובת המשפחה, אלא על המצוקה שלי. הוא הרגיע אותי ואמר שיחד נעבוד על תיקון המצב. אחרי שבועיים הוא סיפר לאמי, והיא הזדעזעה. הם לא ידעו הרבה על הנושא. הם התחילו לקרוא מאמרים, להאזין לתוכניות רדיו באישון לילה, ואף צפו בתכנית בטלוויזיה שבה הופיעו בפעם הראשונה בגלוי ישראלים הומואים. נעלו את הדלת וכיבו את האור, כדי שידידיהם לא יקישו בדלת במפתיע, ושלושתינו יחד ישבנו וצפינו בצמא בריאיון ההוא בטלוויזיה, בווליום נמוך כמעט בלתי נשמע. החלטנו שלושתנו שאני זקוק לטיפול המרה.

אני והטיפול

פניתי לפסיכולוגית, אבל מהשאלה הראשונה שהיא שאלה, הבנתי שהיא בורה בנושא. "אתה הגבר או האישה?" היא שאלה. הלכתי לפסיכולוג אחר. גם הוא לא הטיב להכיר את הנושא (ב-1974 לא רבים הכירו), אבל הוא הוסיף ואמר שמכיוון שאני איש צבא, אסור לו לטפל בי, ושאפנה לפסיכולוג צבאי – קב"ן. לאחר דיון ארוך בבית, על הסיכונים לקריירה שלי, החלטנו שאלך לקב"ן. טלפנתי לקב"ן הראשי של צה"ל, והוא הפנה אותי לקב"ן בכיר בחיל האוויר. הסרן ההוא, איש נחמד, היה איש מקסים. חזרתי על אותה אמירה: "אני נמשך לבנים  הרבה יותר מאשר לבנות". בתשובתו הוא הפתיע אותי עד כדי איבוד המילים. הוא אמר, "אז מה? תחפש לך בן זוג, מה הבעיה?". היום אני חושב שאולי היה הומו בעצמו. פערתי פה בתדהמה, ואמרתי לו שאני רוצה להיות במרכז החברה ולא בשוליה. הוא הסביר שקיים טיפול פסיכואנליטי, המניב אחוזי הצלחה נמוכים, שאינו ממומן על ידי צה"ל, שלוש או ארבע פעמים בשבוע במשך כמה שנים. מדובר  בהוצאה עצומה של אלפי לירות. אבי אמר, נמכור את הדירה, ותלך לטיפול. חשבתי ושקלתי והתחבטתי, ולבסוף אמרתי לאבא שלי, אני מה שאני, אתם לא תקריבו את הדירה ואני לא אשתנה.

אני ונשים

אני לא נמשך לנשים כלל. כשיצאתי מהארון המתקתי את הגלולה ואמרתי שאני נמשך לגברים יותר מאשר לנשים. אולי המתמטיקאי שבי ידע שאֶלף גדול מאפס.

תחת לחץ החברה, יצאתי לדייטים עם בחורות דתיות כשהייתי בן 21–23. הייתי מבוקש, מהנדס צעיר מבית טוב, דתי, נוח מזג, נימוסי, שידוך טוב. הודיתי לא-ל שהן אינן מצפות ממני לנשיקות וחיבוקים ומי יודע מה עוד. אני הייתי תמיד זה שסיים את הקשר בתירוצים שונים. שתיים מהן תפסו אותי בשקר, כשאמרתי שאני בתורנות בבסיס בעוד הייתי עם גבר. סיימתי את הקשר איתן בלי הסבר מפורט, רק אמרתי שאינני יכול להסביר מדוע נזקקתי לשקר. הן נפגעו עד עמקי נפשן. אני חייב להן התנצלות עד היום, אבל אני סמוך ובטוח שבמשך השנים הן שמעו על היותי הומו, ואולי סלחו לי.

נישואין לאשה יהיו תמיד עבורי גזרה שאינני יכול לעמוד בה, וכמובן גם עוול לאשה אומללה שנופל בחלקה בעל כזה.

אני והרבנים

פניתי לרב רק משום שהוא הציק לאבי שהתאלמן זה מכבר. כתבתי לרב מכתב ובו גוללתי בפניו את סיפור חיי, אותו הרב חשב שהכיר מינקותי, אבל כאן נודע לו מה התרחש בתוכי במשך כל השנים. במשך חמש שנים אחרי שכתבתי את המכתב לרב ביקרתי כעשר פעמים בארץ ובכל פעם פגשתי את הרב בבית הכנסת או ברחוב. בכל פעם הוא לחץ את ידי ואמר לי "שולם עלייכם" וחייך אלי בחיבה. אני הסתכלתי לו עמוק בעיניים וחיפשי שמץ ניצוץ של הכרה במכתב ה"כבד" שכתבתי אליו. כלום! ממש כאילו להד"ם.

מכיוון ששלחתי את המכתב פעמיים (עברתי דירה וחשבתי שאולי הוא שלח מענה אל כתובת הישנה), הסיכויים שהוא לא קבל את המכתב היו אפסיים.

כשחזרתי לקנדה וסיפרתי בבית, בן זוגי כעס מאוד. "איך זה שאתה שופך את בני מעיך במכתב כואב כזה והרב אפילו לא טורח לאשר את קבלתו, שלא לדבר על מתן תשובות לשאלות הקשות ששאלת?" בן זוגי צדק. גם אני כעסתי ואמרתי לאבא שלי שהרב הזה, עד כמה שהוא עדין וטוב לב, הוא בסך הכל "טכנאי דת", שיודע רק לפסוק לפי הספרים, אבל הוא לא ניחן במנהיגות ובתעוזה הדרושות כדי להתעמת עם שאלות שבנפש ולהנהיג קהילה. לפני כמה שנים בביקורי בארץ בחג סוכות החלטתי להתעמת עם הרב. עשיתי לו "מארב" בכניסה לסוכה של בית הכנסת לקראת סעודה שלישית של שבת חול המועד. למזלי הוא היה לבדו במרחק ניכר מהפמליה שלו. כרגיל, הוא לחץ את ידי בחום וגם הניח יד שמאלו על שכמי, ואז אמרתי לו "כבוד הרב, יש לי שאלה שמציקה לי כבר הרבה זמן:  האם הרב קבל את המכתב ששלחתי אליו לפני שנים?" הרב משך את ידו השמאלית משכמי ונשארנו לחוצי יד. "קבלתי את המכתב", הוא אמר מוכנית, "אני מאחל שיהיה לך טוב, ושתהיה לנו בריא". נפרדנו והוא נכנס לסוכה.

זה הכול. לא שום התיחסות לתוכן המכתב, לא נחמה, לא עצה וגם לא הטפה.

אני והחברים, קהילה ומקום העבודה

היציאה מהארון אל חברים (וגם קרובי משפחה) סטרייטים נמשכה עשרות שנים. העובדות דיברו בעד עצמן. השנים נוקפות, ודוד אינו מתחתן ואינו נראה בחברתה של בת זוג. המדיה עסקו בנושא ההומואים יותר ויותר, השמועות עברו מפה לאוזן. עכשיו כולם בארץ יודעים. אני נפגש עם החברים מהישיבה, ואף הבאתי עמי פעם את בן זוגי. אין כל בעיה. אני מתקבל בזרועות פתוחות. הקנדים אינם תוחבים אפם לענינים פרטיים במקום העבודה. חזית גל השמועות בקנדה מתפשטת באטיות רבה, כך שהשמועה לא עשתה לה כנפיים, אלא זחלה. עד סיום עבודתי בחברה שבה עבדתי 30 שנה, כנראה כולם ידעו. אבל רק עם אחדים, נבחרים, דיברתי על הנושא באופן גלוי לגמרי. תגובותיהם היו רגועות לגמרי. בן זוגי ואני, והם ובנות/בני זוגם, נפגשים לארוחות  ואירועים.

אני ומדינת ישראל

אותו קב"ן נאור מלא את תפקידיו באמונה. הוא דווח עליי לביטחון שדה, כפי שדרשו התקנות. עוד כשנה וחצי לאחר מכן הורשה לי להמשיך ולשרת בשרות סדיר כקצין בחיל האוויר עד שנכנסתי לשרות קבע, ואז הודיעו לי שאין מקום ל"שכמותי" בשורותיהם, וצוויתי לעזוב את הצבא בו ביום. נאבקתי עם הצבא במשך כמה חודשים, בראיונות, במכתבים, וכל שהצלחתי, הוא דחיית סילוקי מהצבא בחודש.

התעשייה האווירית, רפא"ל, צה"ל – כולם פסלו אותי, בעיוורונם, מבלי ששאלו את עצמם מאיזו סיבה, והחליטו שיש להטיל חרם על שרותיי ועל כישרונותיי כמהנדס אווירונאוטי. טענו שאני מהווה סיכון ביטחוני בגלל אפשרות של סחיטה על ידי גורם עוין. ואני שאלתי אותם: "הייתכן? הרי אתם יודעים עליי וגם הורי יודעים. במה יאיים עליי הסחטן?" כאן החל הקצין הממונה (אחד מיני חצי תריסר שפגשתי) לגמגם ולצטט מתוך תקנות עבשות שלא נבדקו זה עשורים. חבריי לצרה אמרו לי שרבים כמוני נרדפים על ידי השלטונות ומוטב שאחפש תעסוקה שלא במקצועי. או שלא בארצי.

נסעתי לקנדה. באותו זמן שמעתי שבקנדה נחקקו חוקים האוסרים אפליה על רקע נטייה מינית. שמתי פעמיי אל ארץ זו, ואני חוסה עד היום תחת חוקי הארץ הזאת שהטיבה עמי. עכשיו אני מתפרנס בכבוד, ברוך ה', וקניתי בית שאותו אני חולק עם רעי ועזרי מזה 37 שנים.

למרות כל זה, אין בלבי טינה לארצי. אני אוהב את ישראל ונלחם למען שמם הטוב של הארץ והעם. בוויכוחים ובדיונים שאליהם אני נקלע מדי פעם בפעם, כאשר שונאי ישראל או בורים חסרי דעה מוציאים את שם ארצנו ועמנו דיבה, אני נותן להם "באבי-אביהם", משכנע אותם לא פעם ומעמיד אותם על טעותם. אני עוקב אחרי המתרחש בארץ, בעיקר שינויים חברתיים וחוקתיים, ומקווה לטוב. לבי רחב על השינויים שחלו במשך ארבעת העשורים עד היום.

אגב, כבר קיבלתי מעין מכתב התנצלות מן השלטונות בארץ על שנעשה לי לפני עשרות שנים. אבל אני קשור לקנדה, בגלל בן זוגי. מבלים בארץ חלק ניכר מהשנה, אם כי העוגן עדיין בקנדה.

אני וכמוך

אני אוהב ומכבד הומואים דתיים. אני מבין את אמונתם, את הרגשות המעורבים, ואת הנואשות שבה הם מחפשים פתרון לחידה הזאת: הומו-דתי.

נכחתי במפגשים אחרים של הומואים יהודים-מסורתיים-דתיים בחו"ל ובארץ, אבל תמיד חשתי שהם לא דתיים "אמתיים". הרגשתי שהם התפשרו והגדירו מחדש את המונח "דתי".

כששמעתי על כמוך הבנתי שאני עומד לפגוש דתיים כאלה, בדומה לדתי שאני הייתי – אורתודוקסים שומרי מצוות בלי פשרות. נמשכתי למפגש ושמחתי ללכת אליו. ראיתי בבואות שלי עצמי בצעירים נבוכים שישבו שם, ורציתי לעזור להם, לשמוע את רחשי לבם וחלוק עמם את נסיוני. כך אני עושה במפגשים המעטים שבהם אני משתתף. אינני מנסה להדיח אותם משמירת מצוות, אלא מרגיע ומעודד.

4 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. אנקדוטות מדהימות! ביניהן:

    "קיים טיפול פסיכואנליטי … בהוצאה עצומה של אלפי לירות. אבי אמר, נמכור את הדירה, ותלך לטיפול."

    אילו הורים, לוותר על דירה, העוגן הכי בסיסי של האדם והמשפחה ושלהשיגו עמלו שנים רבות, ולהיות נווד! בעבור מה? הסיכוי הנמוך שהילד יוכל להתחתן ולהקין משפחה…

    צמרמורת

  2. אנקדוטות מדהימות! ביניהן:

    "קיים טיפול פסיכואנליטי … בהוצאה עצומה של אלפי לירות. אבי אמר, נמכור את הדירה, ותלך לטיפול."

    אילו הורים, לוותר על דירה, העוגן הכי בסיסי של האדם והמשפחה ושלהשיגו עמלו שנים רבות, ולהיות נווד! בעבור מה? הסיכוי הנמוך שהילד יוכל להתחתן ולהקין משפחה…

    צמרמורותאנקדוטות מדהימות! ביניהן:

    "קיים טיפול פסיכואנליטי … בהוצאה עצומה של אלפי לירות. אבי אמר, נמכור את הדירה, ותלך לטיפול."

    אילו הורים, לוותר על דירה, העוגן הכי בסיסי של האדם והמשפחה ושלהשיגו עמלו שנים רבות, ולהיות נווד! בעבור מה? הסיכוי הנמוך שהילד יוכל להתחתן ולהקין משפחה…

    צמרמורת בכל הגוףף

  3. היתרגשתי כל כך מסיפור החיים היפה ובמיוחד מהדבר האחרון שכתבתה:

    נכחתי במפגשים אחרים של הומואים יהודים-מסורתיים-דתיים בחו"ל ובארץ, אבל תמיד חשתי שהם לא דתיים "אמתיים". הרגשתי שהם התפשרו והגדירו מחדש את המונח "דתי".

    כששמעתי על כמוך הבנתי שאני עומד לפגוש דתיים כאלה, בדומה לדתי שאני הייתי – אורתודוקסים שומרי מצוות בלי פשרות.

    צדיק אמיתי! נישמתך היהודית נוכחת שכמוך הוא האירגון היחיד בעולם (לא בארץ! בעולם!) לנמשכים לבני מינם שהם יהודיים דתיים לא דתל"שים לא קונסרוויטיבים לא כיפה שקופה וכל השטויות. יהודים שלא מתפשרים ומגדירים מחדש! יהודי צדיק שכמוך, אני מאחל לך שתחזור בתשובה שלמה כי אף פעם לא מאוחר מידי! לא סתם אתה נימשך לעמותת כמוך ולא לאירגונים הרפורמים האחרים נישמתך צועקת ורוצה להיות של יהודי אורתודוקסי אמיתי!

    באהבת חינם גדולה
    שייבנה בה בית מיקדשינו בקרוב!