מהומה רבה על לא דוור | בחרדת קודש

ארבעה חודשים לאחר טורו האחרון, מוטי מסביר לאן נעלם, ובעיקר איך אולי מחר בבוקר תגלו שסלעים הם בכל זאת טרולים זקנים מאוד ולכן לא כדאי להדליק מדורה על סלע ורוד כי אולי זו הלשון של הטרול

(לכל הרשומות בבלוג זה – לחצו כאן)

בחרדת קודש

שלום חברים, שלום חברות, שלום מקלדת (:

נדמה לי עכשיו שעברו שנים מאז הפעם האחרונה שכתבתי, והאמת שזה ממש ממש מוזר.

כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה הייתי בטוח שמעיינות הכתיבה שמשפיעים על הבלוג ועל הטורים שאני מעלה בו יהיו בלתי נדלים. כבר שנים שאני חולם לכתוב בלוג שכזה, שיהיה לי מקום משלי שבו אוכל להעלות על הכתב ולחשוף בפני העולם (איזו היסחפות, אבל נו שוין…) את הסודות ואת החששות ואת החוויות הכי אישיות והכי פרטיות שלי בפורמט שיאפשר לי להישאר באנונימיות מוחלטת. ולקח לא מעט זמן עד שהזדמנות שכזאת צצה בחיי, וכשהיא סוף סוף הופיעה במלוא הדרה לקח לי זמן להניע ולחמם מנועים; אבל המחסום שחוויתי בשבועות החולפים לא היה צפוי בכלל (כך האמנתי אז…).

בהתחלה היה לי די ברור מה אני הולך לעשות עם הבלוג הזה – את שבעת הטורים הראשונים שלי בו לקח לי מעט זמן (יחסית חברים, יחסית! ) לכתוב לנסח למחוק לתקן לשלוח לעורך לקבל חזרה עם השגות לנסח שוב לתקן שוב לכתוב שוב ולשלוח שוב וחוזר חלילה. א-לוהים עדי שיש לעורך היקר כמה וכמה שערות לבנות אי שם (הן ווירטואליות, אל תדאגו!!) בגללי ובגלל התלאות שכל טור כזה גרם לו, אבל מבחינתי עניין הכתיבה היה הדבר הקל ביותר לעשות.

לקח קצת זמן ועברו שבעה טורים אישיים נורא ואמוציונליים נורא (עם ולמרות כל עניין החשאיות והאנונימיות) עד שהג'יני החביב שלי הופיע שוב בחיי ודרש התייחסות. במקרה הזה הוא לא חיכה הרבה אלא פשוט הטיל עליי צל מעיק ומאיים במיוחד שהתבטא במשובים ממש אבל ממש לא טובים שהתחלתי לקבל מאותם טורים ומאותם מחשבות ורגשות שצפו מחדש כמו דמות מהצללים.

כשכתבתי על הפעם הראשונה שהעזתי לספר לעצמי על הסוד הנורא הזה שלי, כשכתבתי על הפעם הראשונה שחבר טוב שמע ממני את הדברים – כשאחי הגדול שמע בפעם הראשונה על הדברים ובקיצור בכל אחת מהפעמים הללו שחוויה או סיטואציה שעברתי הועלו לכאן לבלוג התחלתי לחוות מחדש את אותם הרגשות ואת אותן התחושות שחוויתי אז בשעתו כשהדברים קרו.

גם כשהדברים הסתדרו לטובה וגם כשהדברים יצאו מכלל שליטה והמיטו עליי אסון או חורבן נפשי, הרגשות הקשיים והסיבוכים האלו התחילו להתממש ולקבל שוב צורה וגוף אל מול עיניי ואל מול הנפש שלי וזה לא פשוט בכלל.

שבעה טורים שלמים, שבע סיטואציות, שבעה פצעים מגלידים שנפתחו שוב מחדש אל מול עייני, חשבתי שזה עסק קל, שאם אני קצת אשנה מיקומים שמות וכאלה אני אצלח את כל המסע ואת כל החשיפה הזאת בצלה ותחת הכנפיים המגנות והמחממות של האנונימיות ושל החשאיות.

על מי עבדתי לעזאזל?! זה מה שאני לא מבין.

הרי אני לא עד כדי כך טיפש, וגם אם כן למזלי הסופר האהוב עליי עושה לי את החיים קלים בכל הנוגע לתובנות ולמסקנות על החיים ועל הכתיבה בפרט ועל כתיבת דברים אישיים עוד יותר בפרט –
טרי פראצ'ט ז"ל היקר לי עד מאוד לימד אותי כבר לפני שנים בספרו המופלא "מהומה רבה על לא דוור" שכתיבה – העלאת דברים על הכתב – היא עסק מסוכן.

לשיטתו הכתיבה ככלל היא בבחינת הענקת חיים צורה וחומר לכל אותן הסיטואציות והסיפורים שאנחנו כותבים, וסיפורים הם אלו שמנהלים את חיינו ולא להפך. אם נכתוב על מפצלות בסוף הן תתקיימנה! אם נכתוב על הרגשות שלנו הם יצופו מחדש! ובכלל אם נכתוב אין דרך חזרה! כתבת נסעת!

בספרו המדובר הוא מספר על אדם משכיל מאין כמותו, פושע ממולח ומתוחכם ואיש העולם הגדול שניצב בפני שתי אפשרויות: למות או לנהל את משרד הדואר הישן בעיר שפשט רגל לפני שנים. מובן שהבחירה פשוטה, אבל כשהוא מגיע למקום הוא מגלה שסוד אפל שוכן על המקום ועל העולם כולו, כוח עצום ורב שמאיים להשמיד את העולם כולו שוכן במשרד הדואר הספציפי הזה. עשרות אלפי מכתבים שהגיעו למשרד הדואר ונשארו שם בלי להישלח למיועד ובלי להיקרא, הכוח הזה, של מילים שנכתבו במטרה מסוימת – להיקרא, סיפורים שנועדו להיחשף ולקבל חיים – הכוח הזה מאיים להשמיד את העולם. הפתרון ברור אך חד-משמעי, על כל מכתב להישלח ליעדו ולהיקרא.

אז אולי קשה להבין עד הסוף את המסרים ואת הספר כולו (ולכן כולי תקווה שתרוצו כולכם לקנות את הספר ומהר!) אבל העיקרון ברור. לי אישית לפחות. והאמת שטרי פראצ'ט הוא לא רק הסופר האהוב עליי אלא גם הדמות והמחנך המשפיע עליי ביותר, מורה הדרך שלי ממש.

ולכן רבותיי ורבניותיי הייתי צריך לדעת מראש שכל העסק הזה של הכתיבה הוא קצת מסוכן. ובאמת, בכל פעם שהעזתי לנסות ולשבת שוב לכתוב טור, הפחד הזה מהחוויות שאולי עדיף להשאיר בחושך ומהדברים שבטח עדיף להניח להם לשקוע בתהום הנשייה והשכחה ולא לנסות ולנפוח בהם רוח חיים חדשה, הפחד הזה והחששות האלה והמחשבות האלו פשוט שיתקו וחסמו את עולם הכתיבה ואת עולם העלאת דברים מהמחשבה אל המציאות, ולעתים הרגשתי שהחלק הזה שבי מת מפחד.

אבל כמו שאומרים במחוזותינו "לא תיפטרו ממני כל כך מהר" וחוץ מזה שהבנתי את הרעיון – לשמחתי ואולי לצערכם מצאתי מוצא ופתרון ואותו תוכלו לראות בטורים הבאים שיהיו הרבה יותר סבבה וסתלבט והרבה פחות עסקי משפחה ורגשות מורכבים.

כתיבה יוצרת חיים, וסיפורים יוצרים אנשים ומקומות. אם אני אנסה להצחיק ולספר לכם סתם על דברים שעוברים במוח המטורלל שלי אני בטוח ששום רע לא יצא מזה! אם סיפורים על כאב אישי ומשפחתי או על מחשבות רעות וכאלה יוצרים בסופו של דבר מציאות שכזו, אולי כדאי בעיקר להעלות על הכתב דברים חיובים ומצ'וגעים, ולך תדע אולי מחר בבוקר נגלה שסלעים הם בכל זאת טרולים זקנים מאוד ולכן לא כדאי להדליק מדורה על סלע ורוד כי אולי זו הלשון של הטרול.

אוווףףףף כמה שהתגעגעתי. למקלדת הזו חברימוס, לא אליכם (: ובחיי שהולך להיות הרבה יותר קל מכאן ולהבא. זו אמנם קלישאה אבל תגידו תודה שזה לא משהו שאתם שומעים בדיוק לפני שאתם צריכים להשאיר צק של 450 שקל לפקודת הוד רוממותה המקשיבנית.

12 תגובות

תגובות בפייסבוק

להגיב על אורי לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

    1. שמח לשמוע שיש מישהי שחיכתה בכליון עיינים שכזה לחזרה של הטור ול"כל מעשי תוקפו וגבורתו של מוטי" ובתמורה ( ובהנחה שהטור הנעים קצת את העולם שלך ואת העולם בכלל ) אני מבקש מאלוקי הטוב שזו תיהיה התגובה שלי ושל העולם כולו בפרק הראשון של העונה השישית של משחקי הכס, פליזזזזז!!!!

      האו אבר ומכיוון שתעבור עוד שנה עד שנגלה האם הוא חזר או לא יאלץ העולם להסתפק בחזרה הדרמטית הפרטית שלי (:
      נ.ב מהבחור הזעצער
      שמועה גונבה לאוזני על הבקשה והתקווה שלך שאני "אחתום לשלוש עונות מינימום" ביינתים סיימתי את הטור הבא עלינו לטובה ולאוו מילתא פשיטא היא כלל!! בטח כשזה קורה פחות מ24 שעות אחרי שהטור הנוכחי עלה,
      הא!! דרמה!!!

      1. »שמועה גונבה לאוזני על הבקשה והתקווה שלך«
        בקשה ותקווה?? מי כיבס ככה את המלים – אתה, או מגניב השמועה? כי במקור זה היה לחץ ואיומים…

        »ביינתים סיימתי את הטור הבא עלינו לטובה ולאוו מילתא פשיטא היא כלל!!«
        העם גאה, מעריץ ומצדיע!

        1. יקירתי. אני מקבל את דברייך ואני בטוח שאכן מהכיוון שלך יצאו איומים אבל בטח בדרך כשהם עברו דרך כבוד העורך והגיעו אלי האיומים הפכו איכשהו לבקשה מנומסת.
          ומה לי כי אלין על כך ? (:

  1. מוטי

    כתוב על כל מה שעולה על דעתך , ומי שפחות מצליח להתחבר שפשוט לא יקרא.
    אני אהבתי גם את הטורים האישיים שכתבת , ואני לא חושב שאתה צריך להפסיק עם זה.

    רואי

    1. נשמה זה פחות ענין של " אנשים לא התחברו " ויותר הענין של ההשפעות של כתיבה כזו עלי. המשמעות של הכתיבה שהופכת ליהיות מוצקה כשמדובר בדברים אישיים וכואבים.

  2. אני אוהב את הבלוג שלך. ובגלל זה אני אגיד את הדבר הדי מעליב והלא פוליטיקלי קורקט שהכאב שלך והבעיות שלך הרבה יותר מעניינים אותי מלנסות להצחיק. אלא אם פתחת קבוצת יוטיוב "אנדר-כמוך" ועשית גם פרסומת למכון לב…
    כשאני קורא את הבלוג שלך באמת מה שבא לי זה תכלס לפגוש אותך. מה שעובר עליך. מה שמעצבן אותך. מה שמכאיב לך. ציניות ובדיחות קרש – אתה מסוגל ליותר מזה…
    ואני אספר לך סוד… כשמשהו כואב ומדברים עליו, יש סיכוי שהוא יפסיק לכאוב… אולי ייפתח פה איזה דיון פורה בנושא. אבל אם תדחיק. מה זה ייתן. כדברי קודשך "אני בטוח ששום רע לא יצא מזה!"
    באהבה. 3>

    1. אני מבטיח לקחת לתשומת ליבי את הדברים. למרות ששוב, ממש קשה לי לאחרונה ( חצי שנה כזה ) להתיישב מול המקלדת ולהעלות על הכתב-להפיח רוח חיים בכל אותם חוויות אישיות כואבות.
      אבל הוא שאמרת. אולי באמת הדרך הטובה ביותר להשכיח ולהרגיע את הכאב הזה היא דווקא להתמודד עם הזכרונות והתחושות ואולי באמת נבהלתי מהר מדי.
      בכל מקרה אני מבטיח לנסות לחזור ל'מוטב' ולנסות בכל זאת לגעת בנושאים ההם, רק בגלל שמתברר לי עכשיו שציבור הקוראים דווקא מתגעגע לאותם טורים עמוסי רגש וכאב.
      מבטיח לנסות חברים !

  3. מוטי יקר

    ברכות ואיחולים לבביים
    לרגל חזרתך לעניינים..

    אתה כותב בחסד עם הרבה חן
    וחבל, לא צריך להצחיק ולא ל'התחנחן'

    מניסיון כשכותבים על עצמך, זה כואב וקשה
    אבל יש בזה משהו שבסוף מרפא

    מאחלת לך שתמשיך עם הכתיבה
    לפחות עוד איזה 30 שנה

    ובאמת רק כדי להתחשב בעורך האתר
    תכתוב תכתוב ותכתוב על כל דבר
    (ואם להתייחס על הבלוג האחרון על כל דוור)

    אולי בכלל תהפוך את הטור הכתוב
    לפינת המלצה על ספר אהוב?!
    (קצת ציניות אף פעם לא הורגת
    ובמצבים קשים היא ממש עוזרת…)

    ב"הצלחה
    עם כל הטרולים והסלעים
    גם עם הבלוג
    ובכלל בחיים

    שיראל

    1. שיראל יקרה. הרשי לי להפנות אותך לתגובה שלי לתגובה של אורי. מקווה שתנוח דעתך.

      ועוד. התרגשתי מאוד מברכותיך והמברכת תתברר בכפליים !