הרב נויבירט: "זוגות חד-מיניים – להעניק להם זכויות סוציאליות, אבל אסור להגדירם משפחה" | הלכה

בעקבות פסיקת ביהמ"ש העליון בארה"ב שאסר למנוע נישואים חד-מיניים בארה"ב, נדרש הרב רונן נויבירט, לשעבר מנכ"ל רבני בית הלל וממייסדיו, לסוגיה: "עלינו למתוח קו בין דין כבוד האדם לקדושת המשפחה. טרנדים ושינויי מוסכמות חברתיות אינם יכולים לשנות את תורת הנצח. עם זאת, אנו צריכים להיות קשובים למצוקתם ההולכת וגוברת של בעלי הנטיות חד מיניות, ולנסות לקרבם לחיק הקהילה ולסייע להם באופן אקטיבי להשתלב בה. יש איסור תורה לבזותם, להשפילם או לקרוא להם בכינויי גנאי"

מיסוד נישואין לבעלי נטיות חד מיניות

לא מכבר התבשרנו שבית המשפט העליון בארה"ב קיבל החלטה תקדימית בכך שאסר למנוע ע"פ חוק נישואיהם של זוגות חד מיניים בכל מדינות ארה"ב. סוגיה זו נמצאת אצלנו ממש מעבר לפינה ולא רחוק היום בו יעלה נושא זה על שולחן הדיונים של בית המשפט העליון בירושלים ועל סדר יומה של כנסת ישראל. כדי שלא ניתקף ב"הלם קרב" כשיום זה יבוא, עלינו להתכונן מבעוד מועד ולגבש עקרונות וקווים מנחים לגבי נושא רגיש וכאוב זה, על פי רוח התורה ושורת ההלכה.

מה אסור לנו לעשות?

אסור לנו לנהל מו"מ על ערכי התורה וההלכה. טרנדים ושינויי מוסכמות חברתיות אינם יכולים לשנות את תורת הנצח. איסורי התורה הם חד משמעיים ולא ניתנים לפרשנות: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה הוא" (ויקרא י"ח כ"ב). עם זאת, אנו צריכים להיות קשובים למצוקתם ההולכת וגוברת של בעלי הנטיות חד מיניות. איננו יכולים לאטום את אוזנינו לשמע צעקתם.

אסור לנו לשפוט את בעלי הנטיות החד מיניות ולקטלגם כרשעים, חוטאים או פושעים ובכך להדוף אוטומטית את הקולות הנשמעים בחברה המודרנית. מעבר להתחמקות מהתמודדות אמיצה עם מורכבות המציאות טמונה בגישה זו סכנה שנפסיד כל יכולת להשפיע על השיח הציבורי ועל החברה הישראלית – "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות ס"ה:). וכמו שמסביר המהר"ל: "אם הדברים אינם נשמעים, הוא מבזה דבר ה' שאמר להם דבר ה' ואין מקבלים ודבר זה בזיון יותר […] שהוא כנגד כבוד שמים אם מדבר דבר הבלתי נשמע" (חידושי אגדות שם).

עם זאת, אסור לנו להתכופף בפני השיח המתלהם והאלים בו כל מי שלא מיישר קו עם תפיסות מודרניות הוא חשוך ופרימיטיבי. "שפעמים אדם מתבייש מפני האדם יותר ממה שיתבייש מפני הבורא יתברך. על כן הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש וכן אמר דוד ע"ה: 'ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש'" (טור או"ח סימן א'). עלינו לסדר משנה ברורה שתוכל להישמע בדור שלנו, תורה הקשובה למצוקת הדור מחד גיסא, אך בלתי מתפשרת על ההלכה מאידך גיסא. הדבר מצריך כמובן לימוד, העמקה והרחבת הדעת, בתורה, במצוותיה ובהבנת חפץ ה' בעולמו.

הרב רונן נויבריט
הרב רונן נויבירט

מה מוטל עלינו לעשות?

עלינו להכיר בכך שנטייה חד מינית היא ככל הנראה נטייה מולדת ולא רשעה או שחיתות של האדם בעל נטייה זו. הרב קוק גם הוא הסכים עם האפשרות שקביעה זו נכונה (שמונה קבצים ו' צ"ט). יש לבצע הפרדה בין המעשה האסור לבין האדם. התורה אסרה משכב זכור, אך מעולם לא הגדירה אדם בעל נטייה למשכב זכור כאדם פסול ודחוי. לכל אדם יש יצרים והתמודדויות שונות. כל אחד נשלח לעולם לשליחות מסוימת ולא ניתן להקיש מאדם לחברו.

עלינו להיות קשובים ואמפטיים לסבלם וצערם של בעלי הנטיות החד מיניות. המילה "תועבה" המוזכרת בהקשר של משכב זכור, אין משמעותה שחיתות וריקבון אלא תעייה כמו שפירש בר קפרא: "תועבה – תועה אתה בה" (נדרים נא.). המילה תעייה משמעה – מבוכה, בלבול או הסתבכות בדרך. אנשים בעלי נטיות חד מיניות עוברים סבל רב. חלקם סובלים מרגשי נחיתות, חוסר הערכה עצמית , תחושות אשמה, בושה, ייאוש או דיכאונות. אחוז המתאבדים בקרב אוכלוסייה זו גדול באופן ניכר משאר האוכלוסייה והדבר נכון גם לגבי מספר הנזקקים לטיפולים פסיכולוגיים. רובם לא בחרו בנטייה זו ורבים לו היו יכולים, היו מעדיפים לחיות חיים מיניים נורמטיביים. אבל – הם לא יכולים; הם קרועים ומיוסרים.

בלי קשר לשורת ההלכה, על אנשי התורה וההלכה ללמוד, להבין ולדעת הרבה יותר על אתגרי ההומוסקסואליות והעובר על נפשם של אנשים בעלי נטיות אלו, כדי שנוכל להתבונן בהם מבפנים ולא מבחוץ. רק כך נוכל לעסוק בסוגיה זו בעומק וברגישות הנדרשים. הרב משה פיינשטיין כתב באחת מתשובותיו (או"ח ד' קט"ו) שמאחר ותאווה זו אינה טבעית לאדם, הרי שתאווה זו מינית בלבד ולכן על האדם לשלוט בה: "אבל למשכב זכור ליכא שום תאוה מצד הבריאה" ולכן אין "שום טענה לתרץ את עצמו כי לא היה שייך להתאוות לעבירה זו". ברם המציאות מוכיחה אחרת. כל מי שנפגש ועוסק עם אנשים בעלי נטייה חד מינית, רואה בחוש שזו לא רק משיכה מינית אלא גם עניין של זהות – במי מסוגל האדם לדבוק, את מי הוא יכול לאהוב ולמי הוא עשוי להיקשר נפשית  על מנת לצאת מבדידותו ולחלוק איתו את חייו.

עלינו לנסות לקרב את בעלי הנטייה החד מינית לחיק הקהילה ולסייע להם באופן אקטיבי להשתלב בה. התורה הגדירה את המרמים בעסקים כאנשי תועבה: " אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ […] כִּי תוֹעֲבַת ה'  אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל" (דברים כ"ה). אף על פי כן, לא עולה על דעתנו לסלק מהקהילה אדם שנוהג שלא ביושרה בעסקיו. מספרים (מפי השמועה) על הרב אהרון סולוביצי'ק זצ"ל שנשאל לדעתו על בעלי נטיות חד מיניות והשיב: "זה נוראי, כמעט כמו לרמות בעסקים". דברים דומים אמר הרב ליכטנשטיין זצ"ל: "אנו חושבים שאם התורה מכנה משהו תועבה, הרי שריבונו של עולם חושב שזו תועבה. אבל בכדי להיות הוגנים יותר וכנים עם עצמינו ועם הקהילות שלנו, בואו ונבין שאנו יכולים להזדעזע מההומוסקסואליות רק באותה מידה שאנו מזדעזעים מרמאות במידות ובמשקולות, ואז כל העצמת הזעזוע וכל העוצמה המוסרית שמופנית לכאן – צריכה להיות מופנית גם לשם. וזה לא מה שקורה היום. אני מתווכח עם אנשים על זה. שלא תטעו – איני דוגל בהומוסקסואליות, חס ושלום. אך אנו צריכים להתחייב לרמת יושר קהילתית גבוהה יותר מזו שקיימת היום" (מתוך שיחה עם תלמידו, מרחשוון תשע"ג).

אל לנו לדחות מקרבנו אנשים בעלי נטיות אלו. אסור לנו לשפוט אותם ולהוקיע אותם או את משפחותיהם. יש איסור תורה לבזותם, להשפילם או לקרוא להם בכינויי גנאי. צווי התורה "ואהבת לרעך כמוך", "לא תלך רכיל בעמך" וכו', חלים כלפיהם כפי שחלים על כל יהודי. בשל היחס המנוכר אשר רבים מהם מקבלים מן הקהילה ומן המחנכים, הם מחליטים לעזוב לגמרי את עולם התורה. עלינו לדון אותם לכף זכות ולנסות להבין את האתגר הגדול שאיתו הם מתמודדים. גם אם אדם עובר על מצווה מתרי"ג מצוות, חשובה ומרכזית ככל שתהיה, אין בכך בכדי לדחות אותו מעבודת השם בשאר המצוות. אסור לנו להפקיר את הצעירים בעלי נטיות חד מיניות לחסות המועדונים בתל אביב. יש במקומות אלו אכזריות רבה וניצול מיני. כאמור, עלינו למצוא להם מקום בתוך הקהילות שלנו, להכיל את השוני, הצער והכאב.

זוגיות ומשפחה

למרות האמפתיה, הבנת האתגר ולימוד הזכות כלפי אלו שאינם מצליחים להתמודד מול נטייתם הטבעית, איננו יכולים לתת יד למסד בחקיקה את הקשר הזוגי החד מיני כקשר משפחתי נורמטיבי ולגיטימי, כפי שכותב הרב קוק (שם): "ההתעוררות של המדע החדש על דבר הנטייה הטבעית שיש לאילו בני אדם מראשית יצירתם למשכב זכר, ובשביל כך חפצים הם לעקור את המחאה המוסרית בזה – אבל דבר אלקינו יקום לעולם".

משחר האנושות היה יצר המין יצר חייתי ששימש לניצול, לפורקן ולשליטה על החלשים. במקרים רבים בהיסטוריה בא הדבר לידי ביטוי ביחסים חד מיניים. כך לדוגמא מסביר ספר החינוך את מהות האיסור של זונה ממין זכר:" כי לאו דלא יהיה קדש יבוא להזהיר שלא נניח להיות בינינו עם הקודש, קדש, והוא האיש המזומן להיות נשכב מן הזכרים כידוע מהם בארצות הישמעאלים עד היום" (ספר החינוך ר"ט). הסבר זה, כמו מקורות רבים אחרים, משקף תרבות שהייתה שלטת בעבר, תרבות בה ניסתה היהדות להילחם.

דתות מסוימות, כגון הנצרות, שללו לחלוטין את המיניות כריאקציה לחטאי המין של האנושות. היהדות הינה הדת היחידה שהכניסה את יצר המין למסגרת של קדושה, כפי שאנו מברכין בברכת האירוסין: "מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין" – "היהדות איננה רואה עין בעין לא עם הפרשנות הקתולית של הנישואין ולא עם התפישה החילונית שלהם […] על פי נקודת המבט היהודית, אין שום צורך במעשה על טבעי של החסד האלקי כדי לרפא או לגאול את פעילותו המינית של האדם. הטבעי נעשה לאישי, החומר הגס מזדכך והחול מתקדש, לא ע"י התערבות אלקית אלא במעשה האדם. האלקים קרא לאדם לטהר ולגאול את עצמו ולהעלות את האינסטינקטיבי והטבעי לדרגת האישי והמשמעותי" (הרב סולוביצ'יק, אדם וביתו, עמ' 58).

אצל בעלי החיים, יצר המין משמש לחיבור גופני בלבד בזמן הייחום. בניגוד לבעלי החיים שנבראו "למינם" , האדם נברא בצלם אלקים ולכן הקשר הזוגי אותו צריך האדם לקיים הוא קשר "אישות" הנוגע גם בנימי הנפש ולא רק יחסי "מין" המבוססים על קשר גופני גרידא. כך מסביר הנצי"ב מוולוזין את משמעות הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו" – " לא לענין נקבה דיבר ה' שיהא ממין האדם. דזה פשיטא שלא גרע האדם מכל הברואים שהנקבה המקיימת המין הוא ממינו. אלא לא טוב שיהיה לו נקבה כמו לשארי ברואים שאינם לעזר בכל הליכות החיים ורק בעת הזווג היא מזדמנת לפניו. אבל לא טוב שיהא האדם בזה האופן" (העמק דבר, בראשית). בעלי החיים משתמשים במין לצורך גופני-רגעי בלבד, ולכן במובן הזה הם בודדים. האדם נברא כדי להשתמש בייצר המיני כדי לבסס קשר נפשי-תמידי, קשר של דבקות ומשפחה ובזה נבדל הוא מבעלי החיים. מסיבה זו היהדות התנגדה לכל מיסוד של קשר משפחתי המבוסס בעיקרו על היחסים המיניים, דבר שהוגדר בתורה "כמעשה ארץ מצרים": "…ובחקותיהם לא תלכו, לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם ומה היו עושים האיש נושא לאיש והאשה לאשה, האיש נושא אשה ובתה והאשה ניסת לשנים לכך נאמר ובחקותיהם לא תלכו" (ספרא אחרי מות ט).

היהדות פעלה לרומם את נטיית המין מנטייתה החייתית-אגוצנטרית למעלתה המוסרית דרך קדושת מוסד המשפחה, מוסד הבנוי משני נדבכים השזורים זה בזה בטבעיות ובלי התערבות מלאכותית – זוגיות וילדים. מרקם זה של התא המשפחתי מבטיח לא רק מימוש עצמי אלא גם ובעיקר נתינה שלא על מנת לקבל. בכך הפכה היהדות את השיח בנושאי המיניות משיח של כוח ופורקן לשיח אשר מרכזו חובות ומחויבויות, כלשונו של הרמח"ל בפתיחת מסילת ישרים: "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה, לידע מה חובתו בעולמו". שיח מחויבויות זה שונה משיח הזכויות המודרני. הדרישה הגוברת להכרה בנישואין חד-מיניים בתקופתנו נמצאת בהקשר חברתי רחב יותר של פיחות במרכזיות ערך הילודה בעולם המערבי, כחלק ממגמה של שימת דגש חזק על זכויות הפרט על חשבון החובות לכלל בעניין זה ראוי להעיר שבעולם המערבי שיעור הילודה הולך וקטן בשל מגמות גוברות של אינדיבידואליזם ומימוש עצמי. ישראל היא המדינה המערבית היחידה אשר ממוצע הילודה שלה גדול בהרבה משני ילדים ואסור שניסחף לשיח זה בלי משים ונאבד את ייחודנו.

כדי לממש את מסגרת המשפחה, קיים ביהדות פורמט אחד בלבד למשפחה – איש ואישה. על פי סיפור הבריאה, הזכר והנקבה נבראו כשני תאומים בגוף אחד שנקרא אדם: "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו – זכר ונקבה ברא אותם". לאחר הבריאה המשותפת, הפריד אלקים בין התאומים – הזכר והנקבה, ע"י לקיחת הצלע, שהרי "צלע" בלשון המקרא היא 'צד'. מרגע ההפרדה, כל אחד מהם נהיה ל"חצי בן אדם". מני אז, נקבע להם הייעוד הנצחי לשוב ולדבוק זה בזה "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". זו הסיבה לכך שאנו מברכים בשבע הברכות בחתונה את ברכת "יוצר האדם", שהרי רק כאן נוצר אדם ממש. על פי היהדות, "אדם שלם" יכול להיווצר אך ורק מחיבור שבין איש לאשה,  חיבור בעל שני רבדים – יצירת זוגיות משותפת והבאת חיים חדשים לעולם. אדם עשוי להחליט מכל סיבה שהיא שאינו רוצה או שאינו יכול להקים משפחה, ברם לא ניתן להגדיר מבנה אחר למשפחה הנוגד את תכלית יצירת העולם ובריאת האדם. קשר זוגי אשר באופן טבעי ואינהרנטי אינו יכול להביא ילדים לעולם, זר הוא ליסודות הבריאה ולא יכול להיקרא "משפחה" גם אם הוא מושתת על אהבה ולא רק על מיניות.

דומני שזהו הקו שעלינו למתוח בין דין כבוד האדם לקדושת המשפחה. אנשים שבחרו לממש זוגיות באופן המנוגד לדרכה של תורה, הבחירה כמובן בידם ומפאת מוסר ודרכי שלום עלינו להעניק להם את כל הזכויות הסוציאליות המגיעות לבני זוג על פי החוק האזרחי. ברם, אי אפשר ואסור להגדיר זאת כמשפחה. על המשפחה להישאר ערך מקודש ונצחי, אשר אין לו תחליף.

את ערך קדושת המשפחה הבין בלעם, אשר רצה לקלל ויצא מברך. הוא ניסה להטיל ארס בקדושת המשפחה היהודית, ובמקום זאת ברך אותנו: "מה טובו אוהליך יעקב", פסוק בו אנו פותחים את תפילותינו בכל בוקר. על זאת יש לנו גאווה גדולה – על קדושת הבית היהודי, בית אשר בזכותו שרדנו את כל מהמורות ההיסטוריה במשך למעלה מ-3300 שנה. באופן טרגי, דווקא בהגדרה של החד-מיניות כ"גאווה" יש עיוות של המיניות. היהדות מאמינה בענווה ובצניעות. המיניות של האדם צריכה להיות סגורה בד' אמותיו בחדרי חדרים ולא להתנוסס בדגלים בראש חוצות. חטא "בעל פעור" ששיווק בלעם, היה במהותו חטא אידיאולוגי של החצנת התנהגויות גופניות בוטות אשר אמורות להיות מוסתרות ומוצנעות. היהדות מאמינה שאת הדברים האינטימיים צריך לכסות, זהו יסוד ערך הצניעות. אכן, אל לנו לשפוט אדם ע"פ נטייתו המינית, אבל לעומת זאת, לא ראוי שאדם ינופף ברחובות במיניותו תהא אשר תהא.

כאמור, המודל של איש ואישה ההופכים לאדם אחד הוא דגם המשפחה היחיד שאליו אנו צריכים לשאוף כחברה. בד בבד אסור לנו להזניח את אלו אשר בשל נטייתם המינית לא יוכלו לעולם להקים בית כזה.

בחירה והתמודדות

היהדות מאמינה בכח הבחירה של האדם: "ראה נתתי לפניך היום, את-החיים ואת-הטוב, ואת-המוות, ואת-הרע […] ובחרת  בחיים–למען תחיה, אתה וזרעך" (דברים ל'). מעולם לא הובטח לנו גן של שושנים, ודרכו של האדם המאמין רצופה במאבקים מתישים ואינסופיים נגד יצריו בכל תחום – במיניות, באכילה, בקינאה, בחמדת הממון ועוד. הפסיכולוגיה המודרנית אינה דורשת מהאדם להילחם נגד יצריו אלא מלמדת אותו לחיות איתם. בפער הזה שבין התרבויות טמונה סכנה. לגיטימציה וקבלה מוחלטת של החד-מיניות, עלולה לפגוע באלו שיש להם יכולת בחירה של זהותם המינית, מאחר והם לא יטרחו להתאמץ.

המחקרים מורים שיש ספקטרום רחב במרחב הנטיות המיניות, ויש רבים שלהם משיכה לשני המינים ברמה כזו או אחרת. לגיטימציה חברתית מלאה של קשר חד-מיני, תמנע מאנשים אלו כל מוטיבציה לבחור במודל המשפחה הנורמטיבית.

יתרה מכך, הנפגעים המרכזיים מגישה זו עלולים להיות בני הנוער. בגיל ההתבגרות פורצת המיניות של האדם לכיוונים רבים כחלק מגיבוש זהותו המינית. זהו שלב בו יש לבחירתו של האדם משקל רב בעיצוב זהותו. אם המסר המרכזי שמשדרת החברה הוא שקשר חד מיני הוא לגיטימי, נורמטיבי ושווה בערכו לקשר שבין איש לאישה, מדוע להתאמץ ולעצב זהות הטרוסקסואלית? בזה אנו שוללים מבני הנוער הנמצאים בקבוצה זו את הסיכוי לבנות משפחה נורמטיבית. אכן, ישנם אנשים אצלם נטייה זו מובהקת ואין להם יכולת לבחור את זהותם המינית. אבל אסור בשם האמפתיה איתם וההזדהות עם כאבם שנפגע באלו שיכולים לבחור.

עם זאת, עלינו להגיש סיוע ותמיכה לאלו הטוענים שנטייה זו היא מחוץ ליכולת הבחירה שלהם. מי שיכול להתמודד, להדחיק את מיניותו ולא להשתמש בה "קדוש ייאמר לו". ברם, אל לנו לתת עצות לא בדוקות ובלתי מקצועיות אשר יכולות רק להסב נזק יותר מתועלת. אסור לנו לעודד אותם להתחתן עם בני המין השני ולהסתיר את נטייתם. סופם של נישואין כאלו באסון וכבר רמזו על זה בעלי התוספות:  "תועה אתה בה – שמניחין נשותיהן והולכין אצל משכב זכור" (נדרים נא.).

אלו שלא יכולים לעמוד בפני גזירה זו, אל לנו לדחות אותם, גם אם מחליטים הם לחיות עם בני מינם כדי לשבור את מסגרת הבדידות. האוזן הקשבת והעין הטובה, גם כלפי אלו העושים מעשים שלהם אנו מתנגדים בתכלית מבחינה הלכתית, הינה המפתח למציאת מזור לסוגיה כאובה זו, בבחינת "עמו אנכי בצרה".  גם כאן, יפים דברי הרב ליכטנשטיין זצ"ל להבנת הגישה המורכבת לסוגיה זו: "אינני מעודד את הומוסקסואליות בשום דרךאך רגשית, האש הזו שבוערת בלבבות של רבים היום, והפחדים שחורגים כבר אפילו מסלידה הם מעבר למה שאני חושב לראוי […] אתה תצטרך להודות שלא ניתן להטיל עליהם אחריות מלאה אם מדובר בתופעה שהיא גנטית בבסיס שלה, אך זהו בוודאי משהו שלא היינו רוצים שיהפוך לנפוץ יותר.

סוף דבר

גם לאחר כל ההסברים וההנמקות, המציאות מורכבת וכל העוסק בסוגיה זו "בשפיר ובשליה" מבין את הקשיים והסיבוכים. כבר אמר על זה הלל הזקן: "אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ" (אבות ב' ד'). האם אנו שזכינו לנטיות מיניות נורמטיביות, היינו מסוגלים לעמוד באתגר זה? כל מי שלא יכול לענות "כן" באופן ברור, מוטב לו שיחריש.

כאמור, התשובות לא תמיד מספיקות, ובמובן זה עלינו להקשיב לדברי רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו על טעמה של הפרה האדומה: "חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרין […] אלא כך אמר הקב"ה – חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, ואי אתה רשאי לעבור על גזירתי" (במדבר רבה י"ט ח').

(הטור מפורסם גם במקור ראשון של השבת, פרשת פינחס)

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.