"לפניך ברעדה" מוקרן בישראל | נוסטלגייה

הסרט, "לפניך ברעדה", חושף את סיפורם של הומוסקסואלים ולסביות דתיים וחרדים שלא מסתירים את נטייתם המינית, אבל לא מוותרים על הדת

לפניך ברעדההיום יעלה לאקרנים בסינמטקים הסרט התיעודי "לפניך ברעדה" של הבמאי סנדי שמחה דובובסקי. הסרט חושף את סיפורם של הומוסקסואלים ולסביות דתיים וחרדים, שלא מסתירים את נטייתם המינית, "יוצאים מהארון", אבל לא מוותרים על הדת. הדילמה שמעסיקה אותם היא כיצד לשלב בין אהבתם ליהדות ובין שלילת ההומוסקסואליות על ידי הדת.

הסרט צולם בכמה מדינות בעולם ונוגע בסוגיית הזהות והמסורת בעולם המודרני. קהילות דתיות וחרדיות רואות בהומוסקסואליות חטא או מחלה. לפיכך, הומוסקסואלים ולסביות דתיים, ש"יצאו מהארון", נאלצו להתמודד עם נידוי מהקהילה הדתית, ממשפחותיהם ומילדיהם. אלה מהם שחלו באיידס לא קיבלו טיפול רפואי, וחלקם הידרדרו לאלכוהוליזם או שמו קץ לחייהם.

"לפניך ברעדה", שנעשה בשיתוף זכיינית ערוץ 2 קשת זכה בפרס הסרט התיעודי בפסטיבלים בברלין ובשיקגו ובפרס "החוויה היהודית" בפסטיבל ירושלים, והיה מועמד בקטגוריית הסרט התיעודי בפסטיבל סאנדנס.

(עכבר העיר, י"ז בכסלו תשס"ב, 2 בדצמבר 2001)

יוצאים מארון הקודש / שי להב תרבות מעריב, 14.12.00

"כי שם אין הומואים בכלל". אחרי מספר חודשים הוא יוצא מהארון, חי כחילוני, הופך לדראג קווין ונדבק באיידס. בערוב ימיו, כל חפצו הוא לחזור לדת. מישל, נערה חרדית מברוקלין, מספרת להוריה שהיא לסבית ונזרקת מהקהילה. היא חוזרת לשכונה אחרי שבע שנים ומבועתת מהרעיון שתפגוש באמה ברחוב. דיוויד, צעיר חרדי מלוס אנג'לס, מגלה שהוא הומוסקסואל ובעצת רבו עובר טיפול פסיכיאטרי. הפסיכיאטר, חרדי אף הוא, מציע לו לצבוט את פרק ידו בכל פעם שהוא נמשך לגבר. אחרי כחודש הוא פורש מהטיפול עם יד כחולה לגמרי. הסיפורים האלה לקוחים מתוך "לפניך ברעדה", סרט דוקומנטרי חדש שמוקרן עכשיו בסינמטקים (לאחר הבלחה קודמת בפסטיבל ירושלים), ועוסק בחייהם של הומוסקסואלים ולסביות אורתודוקסים.

מעבר לממד המציצני והסנסציוני הקיים עוד לפני הצפייה, מה שהופך את הסרט בן השעה וחצי למרתק הוא הקונפליקט המובנה הנעוץ בעצם החיבור, או כשם שמסביר דיוויד: "הובהר לי שחרדיות והומוסקסואליות זו סתירה, ושצריך לוותר על אחד מהם. לחיות בפרישות או בשקר, ולחלופין – להיהפך לחילוני". לא פלא שהסרט משרטט בעיות נפשיות קשות, מצוקה קיומית ואפילו התאבדויות.

ובכל זאת, למרות שהחיבור בין הומוסקסואליות לאורח חיים חרדי נראה כמו אחת מהדרכים היותר יעילות להפיכת העולם הזה לגיהנום, הרי שבמאי הסרט, סנדי דובובסקי, גיי שגדל בבית יהודי חילוני בניו יורק, עבר במהלך שש שנות הפקתו תהליך של התחרדות. "להיות דתי העניק לי עולם שלם ואמיתי", הוא מסביר בראיון שמתקיים בעת ביקורו בארץ, לרגל ההקרנה אצלנו. "אין לי דרך להסביר כמה שזה הרגיע את נשמתי. נכון שלהיות גיי וחרדי זה צירוף קשה, אבל מדובר בחיים מלאי משמעות. זה מאבק של למצוא סיבה, משימה מאלוהים. כשאתה נאבק אתה רוכש הרבה עומק וחכמה. נכון, אנשים תרים אחרי שלום ואושר, אבל זה לא מספיק. יש הרבה אנשים מהמגזר שלי – הומואים חרדים – שמדוכאים וסובלים, אבל אני מכיר גם כאלה שחיים חיים מלאים וטובים. החשש שלי מההקרנות בישראל הוא שהסרט יהפוך לנשק בידי החילונים האנטי-חרדיים, כי המסר הוא בעצם הפוך. ברור שהמצולמים בסרט אוהבים את העולם החרדי, אחרת הם היו עוזבים אותו מזמן כי הוא רק מקשה עליהם. המשמעות של עזיבת הדת, מבחינתם, היא לכרות את יד ימין כדי לשמור על המיניות שלהם".
לא פלא שמרביתם, אליבא דדובובסקי, מתחתנים ונשארים בקהילה, או חוזרים בשאלה ועוזבים אותה. הקיום באמצע הוא כמעט בלתי אפשרי. כך גם היתה העבודה על הסרט, כפי שמתאר יוצרו: "למדתי בהרווארד מדעי המדינה, ואז פגשתי את מארק בכנס של הומוסקסואלים יהודים. ישר נהיינו חברי נפש, והלכנו לכל המקומות שמהם הוא נזרק. שם צץ לי הרעיון לסרט. מדובר בפרוייקט שבעצם בחר בי, ולא להפך. באתי לשם מתוך סקרנות גרידא, אבל ברגע שפגשתי אנשים שנזרקו מהבית או בגדו בבני הזוג שלהם זה נהיה הרבה יותר עמוק, והסרט הפך למשימה בשבילי.

"'Movie' נגזר מהמילה 'Movement', והסרט הקים בעצם תנועה שנועדה להפחית את הכאב והסבל. כשהתחלתי לעבוד, הרעיון המקורי היה סרט של חזרות. מארק חוזר לישיבה, מישל לשכונה וכולי, אבל אז נוספו עוד אלמנטים. יש כל מיני כינוסים מחתרתיים של הומואים אורתודוקסים, והצלחתי להגיע לחלקם. חילקתי פלאיירים וכאלה, אבל כולם נרתעו ממני. המצב היה בלתי אפשרי ממש. אף אחד לא רצה להיחשף, כי חלק גדול מהם נשואים וגם אלה שלא – מפוחדים. זה הרי עלול לפגוע בשידוכים של קרובי משפחתם. בסופו של דבר, אחרי שש שנות עבודה מאוד מאומצת, מצאתי מספיק מרואיינים, ואני חייב לציין את האומץ העצום שלהם". הסרט, בהתאמה, נפתח וננעל בצילום צלליות של הומוסקסואלים חרדים הרוקדים לצלילי מנגינה חסידית. מעבר לסימבוליקה, מדובר במצולמים שרצו לתרום לסרט, אבל לא יכלו לחשוף יותר מצללית.

"אני הומו" ו"אני חוזר בתשובה" הן שתיים מההודעות שמרבית האמהות לא ממש ששות להתבשר עליהן. אמא דובובסקי, כאמור, שמעה את שתיהן, אבל לקחה הרבה יותר קשה את הראשונה. "בגיל 18 אמרתי לה שיש לי משהו לספר, בתנאי שתבטיח שתאהב אותי לנצח", הוא משחזר. "התווכחנו 45 דקות רק על הנקודה של 'תאהב אותי או לא', ובינתיים כל הסלון התמלא בטישו. בגללי. כשסיפרתי סוף-סוף אמא בכתה ואמרה" 'הלוואי שהיתה לי כלה'. אני בן יחיד, זה לא פשוט. אחר כך היא לא אכלה ולא ישנה שלושה ימים. להורים שלי היה מאוד קשה עם זה שנים, אבל הם התרגלו. את ההתקרבות לדת הם יותר הבינו, כי ארו את השלווה שהיא הביאה לי. גררתי אותם לפסטיבל סאנדאנס ביוטה, וכשעשינו שם שבת, הרב ביקש מהם לברך אותי, מה שהם לא עשו מעולם. שניהם התחילו לבכות וכולנו נפתחנו".

ובכל זאת, עדיין מדובר בהורים פולנים (ברמה המטפורית). ברגע שהבן החל להצליח והסרט שלו הפך לשיחת העיר, ההורים החלו לנפנף בתכשיט. "אני מביא להם המון נחת", הוא נוצץ מגאווה. "הם סוחבים את כל החברים שלהם לסרט ושומרים על כל גזר עיתון עלי. הסרט הזה גרם לי להעריך את הורי הרבה יותר, כי ראיתי כל כך הרבה אנשים דומים לי שמשפחתם הפנתה להם עורף. למעשה, חלק גדול מהמכרים שלי חיים עם פרטנר לא יהודי בכלל, מחוסר ברירה. למישל, למשל, ישחברה קובנית שגדלה כקתולית. לפני כמה שבועות ערכנו אצלן סעודת שבת לרגל הקרנת הבכורה בניו יורק, וכשכולן נכנסו החברה התחילה להתפלל. היא אמרה שחשה בקדושה, והיום היא לוחצת על מישל לחזור בתשובה. זה נוח לגיי חרדי לחיות עם לא יהודי, כי אין לו עוינות ביחס לאורח חיים אורתודוקסי כמו שיש ליהודי חילוני או רפורמי. חוץ מזה, שתמיד יש לך גוי של שבת".

הגאווה של משפחת דובובסקי מוצדקת. מאז הועלה שם לראשונה לפני כחודשיים, הפך "לפניך ברעדה" לשיחת היום במנהאטן. בכל שבוע נוספים בתי קולנוע שמקרינים אותו, והוא מוצג כעת גם בוושינגטון, בבוסטון ובלוס אנג'לס. גם בישראל מעורר הסרט התרגשות לא מעטה, כולל במגזר הדתי. בשבוע שעבר הוא הוקרן ב"בית הפתוח", מעון הגייז הירושלמי, בפני 130 רבנים וסטודנטים לרבנות של התנועה הקונסרבטיבית המקומית, שאף התדיינו לאחר מכן בנושא, בהשתתפות דובובסקי עצמו. כך שהיוצר אינו מסתפק בהצלחה המסחרית, ורואה בסרט שלו כלי מרכזי לשינוי ההתייחסות לנושא במגזר החרדי. "זה משנה את העולם", הוא מצהיר בלי שמץ של פאתוס.

"הסרט כבר הוקרן בחמישה בתי כנסת אורתודוקסיים במנהאטן, ומיד אחריו היה פאנל של רבנים, פסיכיאטרים ומטפלים. בעתיד הקרוב ייערכו דיאלוגים בין קתולים לגייז חרדים בברלין, ובין מורמונים לגייז חרדים ביוטה. אני מפתח כרגע שיטת טיפול שלמה המבוססת על הסרט, כי היום אין שום משאב להתמודדות העומד בפני הומו חרדי. גם למשפחה שלו. אחרי ההקרנה בפסטיבל הקולנוע בירושלים רב משיקגו שהיה כאן שלח מכתב לכל הקהילה שלו בעניין. יותר ויותר רבנים מתעניינים בנושא. שמעתי על משפחה אורתודוקסית שהביא את ילדה הגיי למצב של כמעט התאבדות מרוב לחץ להתחתן. הרבי שלהם לקח אותם לסרט, והלחץ הפסיק. הבן ואמא שלו, שהגיעה עם פאה, בכו לכל אורך הסרט. באותה שבת הוא הגיע אליהם הביתה בפעם הראשונה אחרי 20 שנה".

דובובסקי בהחלט אופטימי באשר לסיכויי המגזר המונצח בסרט לזכות בלגיטימציה בקרב העולם החרדי. שלא במקרה, הסרט נפתח בציטוט מספר "ויקרא" המגדיר את ההומוסקסואליות כתועבה, ומסתיים בקטע מברכה העוסק במסתורין שאלוהים שילב בעולם. הרעיון הוא שברגע שפוגשים בסיפורים האנושיים שמאחורי הסטיגמות, הן הופכות למעורפלות הרבה יותר. מה שהתרחש בערב הבכורה של "לפניך ברעדה" הוא תמצית הסיפור כולו.

"בסוף הסרט", מספר דובובסקי, "ראיתי שתי נשים חרדיות יוצאות מהקולנוע. רדפתי אחריהן והבנתי שהן שמעו על הסרט דרך 'אורתודייקס', ארגון של לסביות חרדיות. זו היתה בחורה נשואה פלוס ילדים, שנפרדה מבעלה והביאה את חברתה הסטרייטית לסרט. כשהגעתי הביתה חיכתה לי הודעה מהסטרייטית באי-מייל בנוסח 'תודה, עד עכשיו לא הבנתי מה הבעיה שלה, למה היא לא עם גבר'. בלילה הבא הגיעו לקולנוע המון חרדים. התברר שהסטרייטית הביאה את כל המשפחה. אחרי ההקרנה עמדנו כולם ברחוב – גייז, רפורמים, חסידים, יפנים, פורטוריקנים – ודיברנו. בסוף בעלה צילם את כולם. היא שלחה לי את התמונות וכתבה: 'סנדי, כשאלוהים ברא את העולם, לזה הוא התכוון'. זה היה נתח קטן של ביאת המשיח".

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.