מוטי חיפש אתונות ומצא חליפה מהממת. וגם שני מכנסי כותנה | בחרדת קודש

לאחיין יש בר מצווה ("יאאאאלוהים השם צבקות הפַספוס הזה מִתְחייל בצבא ה'!"), זו סיבה לקנות חליפה ("חליפה?! מה לי ולחליפות?!") מוטי ואימא בלבד ("ובמיוחד בלי אבא!") ואבא כמובן מתייצב למסע הקניות ("אבא, אני שמח שאתה פה!") וגם מציע חליפות ("מצאתי כמה. אלה הולכות עכשיו חזק אצל התותחים בוויז'ניץ!") ואפילו טובות ("לכל הרוחות! זו ממש חליפה מהממת! הכפתורים, הבד, הדוגמה, הכול!") מה שרק מסבך את העניינים ("מה שחסר לי זה שהוא יבין שאשכרה אהבתי חליפה שהוא בחר בשבילי")

(לכל הרשומות בבלוג זה – לחצו כאן)

בחרדת קודש "מוטי, אתה יודע שאנחנו צריכים ללכת איזה יום השבוע לקנות לך חליפה", כך קידמה אותי אימא שלי ערב אחד כשחזרתי מהעבודה.

"חזור שנית?!" אמרו המחשבות שלי "כאילו, הא?! חליפה?! מה לי ולחליפות?!" נכון אני בורג ואום ואפילו בריח בכמה וכמה ארונות מכובדים, אבל את הכובע והחליפה העפתי משם כבר בימים שחשבתי שללכת לראות משחק כדורגל באיזה קיוסק זה החטא הקדמון.

אז נכון שאני לא מופקע לגמרי מעולם החליפות והכובעים – בשבת ובחג כשכל הבית שלי לובש שבת וחג, אני עדיין עוטה על עצמי כובע וחליפה (שהתרגלו ליום עבודה אחד בשבוע) כחלק מהדמות והאווירה שהבית והמשפחה שלי עוטים על עצמם (סתם בשביל שהגפילטעפיש של אבא שלי לא ייתקע לו בגרון מעצבים על ה"גינס של פועלי בניין הזה בשולחן שבת! פוי טינופת של מכנס!") ובכלל מרגיש לי ממש נכון ומדויק להעביר את השבת והחג בלבוש ובדרך הנכונה והמתאימה לדעת הרוב השולט. אבל אימא שלי דיברה על "חליפה" גרידא ולא "חליפה לשבת" מה גם שבפעם האחרונה שבדקתי מצבה הנפשי והגופני של חליפת השבת שלי מושלם כמו שמלת השבת של חנהלה.

אבל יודע צדיק נפש בהמתו ואם אימא שלי מניחה כך סתם שאני צריך חליפה ועוד יותר היא גם מניחה שאני "יודע" שאני צריך חליפה, משמעות הדבר היא שאירוע חשוב שאיננו קשור ללוח השנה היהודי עומד להתרחש עלינו, אירוע שמצריך ומחייב אפילו חמור נושא ספרים שכמוני לבוש הולם, "וכן גם חליפה. לא ביקשתי שטריימל! חליפה למען השם מה כל כך גרוע?"

רפרפתי לרגע בזיכרוני ולא הצלחתי לדלות משם איזו הזמנה לחתונה של "הבחור החשוב והמלומד עם בת גילו הכלה המהוללה" שנשלחה לביתי כשהנמען הוא "הרב החשוב והמפואר מר אבא שלי, רעייתו ובני ביתו, עבדיו ושפחותיו" וגם לא מודעת אבל של שְאר משפחה כלשהו שהחזיר את נשמתו לאלוהיו או לחובותיו, ולא זכרתי שמישהו מבני המשפחה הצמיד לי עיתון לפרצוף והראה לי איזה הכרזה על כינוס חירום של היהדות החרדית שבו אני ממש אבל ממש חייב להשתתף רק בגלל שאני שמאלני ואני חייב לתמוך במיעוטים באשר הם מיעוטים.
ואז זה הכה בי כמו מכת ברק בדייג שיצא לדוג בעזרת חכת עופרת בליל סערת ברקים.

"נו אימא, ברור שאנחנו צריכים לקנות חליפה, אמרתי לך כבר מזמן, לבר מצווה של שמעון ברור! איך אני יכול לשכוח אירוע שכזה? קיצור אני פנוי מחר אחרי העבודה נלך אני ואת".

באמת איך יכולתי לשכוח?! בושה! שמעון הוא האחיין הבכור שלי! אז נכון שאחריו הגיעו והפציעו אל עולמי – בזכות פעילותו הנמרצת של אלוהים וחסדם של האחים/אחיות/גיסים/גיסות שלי – עוד 20 אחיינים ואחייניות שכל אחד ואחת מהם נשאו בגאווה בתואר "המיוחד" וה"מתוק מכולם" בערך עד גיל שנה וחצי או עד בואו של העולל החדש לעולם המוקדם מביניהם, אבל הראשון הוא הראשון!! זאטוטים נעשו גדיים, גדיים נעשו תיישים, והתינוק הזחוח לשעבר חוגג בר מצווה!

"יאאאלוהים", כמעט צווחתי מהתרגשות "יאאאאלוהים השם צבקות הפַספוס הזה מִתחייל! מדים, חוקים, משפטים, עונשים, מעתה הוא לא ילדון קטן וחמוד שאפשר לקנות את לבו ואת השקט שלו ושל אחיו במחיר חמצוצים ובמבה שוש אלא 'חייל בצבא השם!'" הלב שלי אמר רינה, ובלי שליטה כמעט מצאתי את עצמי מזמזם  "זה התינוק שכה גידלתי איך הוא נהיה כזה גדול? הוא עוד היה כזה קטן אאאאאאתתתתמווולללל!!!"

"אהממ אהממ", אמרו המבטים התמהים והדואגים של אימא שלי ופני עבדכם הנאמן חפו.

"אז סיכמנו מוטי, נכון?"

"ברור מחר אחרי העבודה. תתקשרי להזכיר לי, אני חוזר, תתקשרי להזכיר לי. את יודעת שאני לא טוב בלזכור דברים כאלה, ואחרי זה יהיה לנו בְּרוך בלי חליפה לבר מצווה, אה ואני מזכיר לך שאני ואת הולכים לקנות חליפה, אני-ואת! בלי סימפוזיונים משפחתיים וגיסים שבמקרה צריכים השלמת גרדרובה ובמיוחד בלי אבא! את יודעת מה קורה כשאני או מישהו מחליט משהו בנוכחותו בלי לשאול ולהתייעץ ולבקש את עצתו, מכירה לא?"
בטח שהיא מכירה, זה קטע כזה שלו עם הבחירות שלי בחיים. הבחירה בעבודה בקיוסק – "זה לא קיוסק זה מושב לייצים!" הבחירה בחברים מסוימים – "זה החבר שלך עם הראסטות כמו כומר ג'מייקני!" ואפילו הבחירה באתרוג לסוכות – "זה לא אתרוג זה לימון שהתאהב בבטטה!!"

הבהרתי לאימא שלי שוב את ענין "בלי אבא" ובזה הסיפור תם.

למחרת, בדמדומי המשמרת שלי הפון מצלצל כמו שעון פולני בדיוק בזמן, ועל הקו אימא שלי. "רק מזכירה לך על היום. יכולתי כמובן לסמוך עליך, בכל זאת אתה ילד גדול, אבל בשביל לכבות מראש כל סיכוי ללהבת איחורים מצערים שעלולה להתפרץ ראה עצמך עומד ומוזכר!"

אני ממהר לסיים את כל העניינים הלא פתורים שהיו לי במקרה בעבודה ובהפסקת העישון, ומספר לכולם (בטעות בחיי) שאני חייב לצאת מוקדם בשביל לקנות חליפה. כשאני יוצא אני מספיק לשמוע את המנהל שלי שואל את אחד העובדים "מישהו אצלם מת?!" ולפני שאני מספיק לכעוס אני מוצא את עצמי בפתח החנות, שם אני מבין שכמו בכל סיבוב בחיי הג'יני שלי הספיק להקדים אותי למקום. וכשהוא מגיע לפני למקום חדש ולא מוכר, חזקה עליו שתוך שתי שניות הוא ידע בדיוק מאיפה להרים לי להנחתה איזו מבוכה או עסק ביש.

הפעם הג'יני שלי לבש את דמותו של אבא שלי, ובדמיוני הוא החזיק סיגר עבה באצבעותיו.

הישרתי מבט לאימא שלי והמחשבות שלי צעקו "נו מה אמרתי לך אתמול?! כשחוטבים עצים עפים שבבים!! וכשהקבינט הזה מתכנס רצוי להרחיק ממנו אנשים עם אוזניים רגישות וכל דבר דליק!!  בטח כשיש כמה החלטות ובחירות שאני צריך לעשות בנוכחותו!!!  אני-בנוכחותו-בחירות!"

הפה שלי לעומת זאת אמר לי "פפפססטט פפפססטט! רגע חכה אל תדבר-כאילו אני לא מדבר רגע!  אם אני יכול להגיד משהו, בתור אחד שמכיר קצת את הנפשות הפועלות ואת הג'יני-אבא במיוחד, תעשה לעצמך טובה ולת מי דו אוול דה טוקינג! תודה לי אחרי זה, כן?"

ואל העולם הוא אמר "שלום אבא, אני שמח שאתה פה! תעזור לי לבחור חליפה, לא?! הפעם אתה בוחר! מי כמוך מבין בחליפות, בבחירות ובכלל, מי מבין כמוך מי?!"

הג'יני שלי נראה מאוד מבולבל לרגע, אין-סוף סימני שאלה צבעונים וזוהרים הופיעו מעל לראשו ואחרי שני גירודים בראש הוא הביט לרגע אל הקרקע, קפץ מסומר ומצומרר כמו חתול מבוהל ונעלם אל השאול כמו ישב על לועו של חור שחור, הוא אפילו לא הצליח לצעוק כראוי!

הסיגר שאבא שלי החזיק נעלם גם הוא, והוא נפנה לעברי במבט מבולבל ותוהה ואז כעוס ותוקפני, המחשבות שלו היו חדות כל כך שהן התגשמו אל נגד עיניי.

"ממממ משהו פה מסריח כמו המים של המקווה חמש דקות לפני צפצוף שני! פתאום הדעה שלי נחשבת?! פתאום אין לי טעם של חסיד פולני מהגטו, פתאום אני מאן-דאמר! בטח הוא מתכנן משהו, אני אראה לו מה זה, חליפה הוא רוצה שאני אבחר לו, מיד תראה חליפה!"

הוא כמעט תפס בזרועי ומשך אותי אל מבוך החליפות והווסטים החסידים.

"בוא אידיוט! רצית חליפה, לא?!"

אימא שלי שאלה בנימוס אם "אתם צריכים אותי בשביל להחליט?" אבא שלי כבר היה שקוע בלקבל עצות מכמה חברים על "חליפה שתמשוך שדכנים וכלות חסודות כמו מגנט", ואני הזכרתי לה ולעולם ש"מבחינתי קחו את הצעיף הדוחה הזה לפפו אותו סביב העיניים שלי העמידו אותי במרכז החדר, סבבו אותי חזק ככל שאתם יכולים והחליפה הראשונה שבה אגע היא הזוכה!"

היא הביטה בי, הביטה בבן זוגה לחיים, בי ושוב בו, ואז נזכרה פתאום שאני צריך גם חולצות שבת הגונות, לבנות ומכופתרות כאלה שאני ממש שונא.

"זה שם", אמרתי. ולפני שהיא נעלמה הזכרתי בנימוס אך בנחישות ש"מכנסי הכותנה כאן בצד ממש מצאו חן בעייני, בעיקר זה האפור ואחיו המפוספס. בן אדם צריך לחיות ממשהו לא? לא? תחשבי על זה, היה משחק של הפועל היום את יודעת, הפועל! ואת רוצה לקנות לי חולצות לבנות מכופתרות, ושאני אלבש אותן!! הפועל אני אומר לך! אז אם אפשר להגיד משהו, מכנסי כותנה זה הכול…"

השארתי אותה לנפשה וכמעט נתקלתי בשלוש חליפות שצעדו לקראתי בצעד מאיים, מאחוריהם עמד אבא שלי שאמר  "ארגגגג, אני אראה לך כבר כמה חליפות שמצאתי פה במיוחד בשבילך! משהו דליקטס! אלה הולכות עכשיו חזק אצל התותחים בוויז'ניץ! תמדוד חמור, מה אתה מסתכל עליי!"

קפיצה קטנה אל מאחורי פרגוד ההחלפה וכשחזרתי וניצבתי אל מול המראה פשוט לא יכולתי שלא לחשוב ש"אוי, אשכרה אהבתי!!" עשיתי סיבוב מהיר ועוד אחד, "לכל הרוחות! זו ממש חליפה מהממת! הכפתורים, הבד, הדוגמה, הכול! האוו דו יו דו?"

"אוֹ-אוֹ", התעשתּי והבנתי את הבְּרוך, הורדתי מהר את החליפה והנחתי אותה בצד, "לא משהו" אמרתי, "בוא נראה אחרות", מה שחסר לי זה שהוא יבין שאשכרה אהבתי חליפה שהוא בחר בשבילי, חזקה עליו שהוא ייתן לי לקחת אותה על גופתו המתה!! "לא באתי לכאן לקנות לך חליפה שאתה אוהב אלא חליפה שאני אוהב, 'בנת?!"

אני כבר 'בנתי מזמן ולכן סימנתי לעצמי את המיקום של החליפה המקסימה וקיבעתי אותה במוחי "אל תדאגי מותק, אני ואת נצא מכאן יחד ככה או ככה! את שלי ואני שלך. אֶת האחרות אני בודק בעוונטה, את מבינה?  נסביר לך אחרי בבית".

מדדתי חליפה שנייה ושלישית, וגם רביעית וחמישית, כולן עלו וירדו כמו סַטלה גרועה, ובריטואל די משעמם, אני מודד, תמונות שלי עטוף ולבוש כהלכה נשלחות וויה אבא שלי וויה וואטסאפ אל כמה מומחים בעייני חליפות ואופנה חרדית מתקדמת (טיפוסים חלקלקים מכל רחבי הגלובוס החרדי שמשום מה עשו להם למנהג לצאת שבת אחת או חג אחד ולהדהים את עולם התורה והחסידות בחליפות שעומדות בכל התנאים והדרישות מחד אך מאפיינות את בעליהן כ"חרדי שמבין בחליפות" או שמא עדיף "בחור בשידוכים למהדרין"). המומחים מתייעצים ביניהם שבע דקות ושבעה רגעים, וכל אחת מהן נפסלה מטעמים רוחניים כאלה ואחרים.

בדיוק כשאבא שלי הרים ידיים והחליט "טוב אני מובס ומיואש מהשטויות האלה של לבחור לך חליפה, עלק חליפה! מתי בדיוק אתה תלבש אותה? כשאתה מפגין עם הערבים?! הכיבוש גם צריך חליפה?! ממש משנה איזו חליפה תיקח, פשוט תיקח אחת!", רגע לפני שיצאתי במחולות ובריקודים – הופיעה אימא שלי שהבינה בחושי הקסם שלה בדיוק מתי לחזור לגזרת החליפות עם צמד מכנסי כותנה הורסים ושלוש חולצות בצבע לבן גוויה.
"מצאתם חליפה שאהבתם?" היא שאלה עם הפרצוף הכי נחמד שהיא מצאה בעצמה.

"ארגגגגגג, חליפה! מוטי קונה חליפה, זה ממש בידור את יודעת?" לָאַט אבא שלי ונעלם בוואטסאפ בחיפושים אחרי שותף למרמור הכללי שלו, ואני נפניתי וזרמתי כמו בהליכת ירח אל החליפה ההיא, הראשונה, כלומר אל המיקום הכללי שלה באדישות מעושה, אל המיקום הספציפי יותר ואז "היי מה אתם יודעים! אולי היא תתאים? מה אומרים מה על זאת?"

אבא שלי בשלב זה כבר הרים דגל לבן ופשוט נכנע "כן ברור, פיקס מה אתה יודע, פיקס אין מה לדבר. קדימה, בוא נשלם יצא לי מהחורים המקום הזה, וחליפות בכללי!!"

וכך צעדנו שלושתנו אל הקופה.

אבא שלי שעכשיו רק הבין ש"איך שכחתי, וכל החגיגה הזאת על הכרטיס שלי, ברור. למישהו פה יש בכלל כרטיס אשראי? רק לי בעולם הזה יש כרטיס אשראי! באמת יופי, אני גם היועץ, גם הבוחר, גם הנהג וגם המשלם".

אימא שלי שההילה הקורנת שלה ממש זעקה "איזה מתוק המוטי הזה, למרות שהוא כזה פושטק ועם הארץ עדיין הוא מכבד אותי, לא? כאילו ללבוש חליפה מבחינתו היה פעם שומו שמים ממש!! ועוד הוא וויתר על משחק של הפועל! כבוד, איזה בן יש לי".

ואני, שחיפשתי אתונות ומצאתי גם חליפה מהממת וגם שני מכנסי כותנה שמפילים חצי אוויטה על הפרצוף פשוט חשבתי ש"לפעמים זה ממש נחמד שיש לך שני הורים בני 60 כאלה וטרחנים כאלה, קל יותר להרקיד אותם על החוטים. הם מגלים הרבה פחות התנגדות".

3 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.