"כואב לי שרק בנסיבות כואבות כאלה עם ישראל מתאחד" | כל-מיני

"ופתאום הכול נעצר, משטרות ואמבולנסים הבנו שקרה משהו, חבר שלי הזיז אותי מהכביש, הבנו שהייתה דקירה, שוק, הלם, פחד, אנשים שותקים, אדישים, ואני לא מבין איך אפשר, איך ממשיכים ללכת" * שמעון היה באזור הדקירה בבירה והוא כותב במיוחד לכמוך

JERמעולם לא חשבתי שאלך למצעד הגאווה. הרי אני נגד מחאות פרובוקטיביות ושאר הירקות, אבל השנה החלטתי שלפני שאני פוסל לגמרי אלך לראות איך זה נראה שם בירושלים בלי כל הפריצות שבתל אביב. הייתי בשוק בהתחלה. הרגשתי מאוד לא שייך, אבל במהלך הצעידה משהו שם השתחרר – תחושה של יחד.

ופתאום הכול נעצר, משטרות ואמבולנסים הבנו שקרה משהו, חבר שלי הזיז אותי מהכביש, הבנו שהייתה דקירה, שוק, הלם, פחד, אנשים שותקים, אדישים, ואני לא מבין איך אפשר, איך ממשיכים ללכת.

שתיקה שאפשר לחתוך בסכין.

ואני שלא יכול עם רגעי שקט החלטתי שאי אפשר לשתוק, התחלתי לשיר, "מי שמאמין לא מפחד", לאט לאט אנשים הצטרפו, זה היה מרגש, פתאום לא רק לי כואב, זה כאב של כולנו.

בהמשך הערב הלכתי עם חברים לאכול בעיר, פתאום מולנו הפגנה, הרגשתי צורך ענקי להיות חלק, חלק מהכאב הענקי של עם ישראל. זו לא הייתה הפגנה שארגנה הקהילה ההומו-לסבית שאני סולד ממנה, אלא פשוט הפגנה ספונטנית שארגנו אנשים שאינם מהקהילה עם אנשים מהקהילה – והרגשתי גאה להיות חלק ממשהו גדול בחיבור הזה. כואב לי שרק בנסיבות כואבות כאלה עם ישראל מתאחד.

ויחד עם הכאב, הייתה בי תחושה בלי מוסברת של רצון להראות שיש דבר כזה הומואים דתים, ושאם באפשרותי להיראות – אעשה זאת באהבה רבה.

ויחד עם כל השמחה יש תחושה של פחד, הרי בשנייה יכולתי להיות אני זה שנדקר, או מישהו שאני מכיר, ועל מה? כי אני חושב אחרת מאותו רוצח נתעב?

לא בחרתי להיות הומו. והבנתי בזכות האירוע הכואב הזה, שאני כאן, ואני לא הולך לשום מקום, כי עם ישראל לא מפחד, לא מפחד מדרך ארוכה.

בשורות טובות בעזרת ה',

שמעון

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.