"יש לי תמונה בראש" | כל-מיני

אני מצטמרר כשחברה שמופיעה בתמונות המזעזעות מהאירוע מספרת לי "כל מי שהיה לידי נדקר. פשוט נכנסתי להתקף פאניקה". הלב שלי דופק מפחד שהייתי ממש קרוב שהיא תאבדי לי, וגם כי אני חושב על עצמי – כל כך מפוחד להיות מתויג כהומו, מפוחד מאנשים שישר יאפיינו אותי ככזה מבלי לראות את שאר הדברים שהופכים אותי למי שאני. מפחד להראות שיש גם בחור עם כיפה שחורה וחולצה לבנה שהוא גם הומו * במיוחד לכמוך, ארי משתף מה הוא מרגיש מאז אירוע הדקירה ביום חמישי שעבר ועד היום

למצולמים אין קשר לכתבה
למצולמים אין קשר לכתבה

הפיגוע במצעד הגאווה תפס אותי לגמרי לא מוכן. משום מה חשבתי שנדמה שירושלים כבר בשלה למצעד הגאווה בסגנונו הירושלמי הייחודי. כן, תמיד יש מלחמות ואנרגיות שליליות אבל חשבתי שעדיין יש מקום לכל אחד בירושלים. הבשורה על הדקירה הגיעה אליי באחת מקבוצות הוואטסאפ הפוליטיות, בשידור חי מחברים שהיו בזירה. מאז ועד עכשיו זו רכבת הרים של רגשות ומחשבות.

בדקות הראשונות פשוט לא תפסתי את שקרה. מצלצל לאנשים שדאגתי לשלומם, קורא פוסטים מזועזעים בפייסבוק עד שזה כבר יוצא מהאף ורק אחר כך מחלחלת בי ההבנה שהנה ההומופוביה עדיין חזקה כל כך שהיא מסוגלת לדחוף בן אדם לבצע פשע אכזרי שכזה.

אני קצת מתנחם בכך שהפושע הוא אותו פושע. רק משוגע אחד, זו לא תופעה נרחבת, זה לא תלמיד או חקיין או חלק מתנועה רחבה יותר. זה לא שאין שנאה רחבה ואנשים ששמחים על מה שקרה, אבל עדיין המעשה שנעשה נעשה על ידי אותו שורש אחד פורה ראש ולענה אלא שהפעם הוא הרעיל ביתר שאת.

עצוב וקורע לב ממש שתומכים יקרים שאכפת להם מחבריהם וחברותיהם משלמים באופן כזה על תמיכתם. האנרגיות השליליות שמגיעות מיד אחר כך מכל כיוון כבר מורידות למינוס קשה את מפלס מצב הרוח שלי. המשטרה, הימין, המתנחלים, השמאל, החרדים, הרבנים כולם כולם חוטפים את מטחי הרפש בלהט הרגעים הכואבים.

קצת קשה להיות חרדי, פוליטי, הומו, שמאלני. גם ככה הדעות שלי מורכבות, זכויות אדם ואמונה באלוקים ובתורתו, מיניות מול רוח ההלכה וההלכה עצמה. הכי גרוע זה כשכולם רבים עם כולם. חבר הומו ימני שסולד בלשון המעטה מהתנהגות השמאל, חברה שמאלנית שסולדת בלשון המעטה מתגובת הרבנים, בן משפחה חרדי שסולד בלשון המעטה מאנשי המצעד ורק אני אוהב את כולם ומתחרפן לי כשהאישי והלאומי מתערבבים להם במוח שלי באופן מכאיב.

ואז כשהמוח שלי כבר מתקשה להכיל את כל האנרגיות השליליות האלה – הדבר שיגורתי ממנו אירע. הפצועה אנוש הולכת לעולמה.

הכאב הוא קשה – מעבר לכאב הבסיסי על מותה של ילדה צעירה בדמי ימיה יש גם כאב על רצח אכזרי של ילדה צעירה שרק רצתה לעזור לחבר; כאב על הרצח של ילדה צעירה שרצתה לעזור לחבר במצב כה מורכב שקשה לאנשים לקבל אותו והיא קיבלה עד כדי שהלכה לצעוד איתו; כאב על ילדה יהודיה שנרצחה על ידי יהודי רחמנא לצלן; כאב על ילדה יהודייה שנרצחה על ידי יהודי ששנא כל כך את אותם בעלי ובעלות נטיות מיניות, ממש כמוני.

איציק שמולי יוצא מהארון וקרן נויבך וזאב נחמה ודוד לביא ואני מרגיש את הכמיהה העצומה הזאת לפשטות – חלאס, אני רוצה לחיות בפשטות את חיי. לא לצעוק ולא להיבהל, פשוט לענות בטבעיות "כן, אני הומו". כאילו אמרתי, "כן יש לי סוג דם A". בלי כל הפחד הזה והבושה. כן, הבושה הנוראה והצורבת הזאת שגורמת לי לרצות לקבור את עצמי בכל פעם שאני מעז "להודות באשמה" בפני מישהו קרוב ופתוח מספיק.

ואז מגיעה האשמה. אני חושב על חיי כיום בעולם שבו אני יכול לספר משהו "הו כה נורא" על עצמי לאנשים רבים שעדיין יחבקו אותי אחר כך. זה קורה אחרי עשרות שנים שאנשים נלחמו להגיד: כן אנחנו כאלה ואנחנו כאן ואנחנו רוצים לחיות כאן. אני אמנם לא מזדהה עם כל המאבקים, אני גם לא מזדהה עם התרבות ועם אורח החיים, אבל משהו שנולדתי איתו ולא בחרתי בו וכמה שניסיתי הוא עדיין היה שם מזוג באופן כל כך אינטגרלי עם היותי מי שאני. לסבול כל כך בגללו ולהיות כל כך שנוא, מבויש, מדוכא ומפוחד נראה לי כמו משהו שגוי באופן איום. אותם מאבקים שהביאו אותי לאפשרות לחיות את חיי ברווחה נפשית גדולה יותר ושהביאו אותי לבית הזה, ל"כמוך" שבו אני יכול להרגיש קרוב לקב"ה יחד עם עוד אנשים יקרים כפי שנבראנו ונוצרנו, הם אותם מאבקים שאני צופה בהם מהצד. פועל תמיד בשקט.

ואיפה אני בתוך זה? אני מצטמרר כשחברה יקרה שלי שמופיעה בתמונות המזעזעות מהאירוע מספרת לי "כל מי שהיה לידי נדקר. פשוט נכנסתי להתקף פאניקה". היא צעדה שם, ואילו אני הייתי במרחק בטוח. הלב שלי דופק מפחד שהייתי ממש קרוב שהיא תׂאבַד לי, וגם כי אני חושב על עצמי – כל כך מפוחד להיות מתויג כהומו, מפוחד מאנשים שישר יאפיינו אותי ככזה מבלי לראות את שאר הדברים שהופכים אותי למי שאני. מפחד להראות שיש גם בחור עם כיפה שחורה וחולצה לבנה שהוא גם הומו.

איכשהו יש לי תמונה שרצה לי בראש, תמונה שכאילו לקוחה מסצנת הסיום של "תפילות לבובי" (שלא אהבתי במיוחד) או מסצנת הסיום של "גאווה" (שאהבתי מאוד והתרגשתי עד דמעות בעיקר בסוף) ובתמונה הזאת אני צועד ברחוב ירושלמי בשורה עם***** ועם ** ועם ***** ו**** ו**** (והרשימה עוד ארוכה) וכל שאר ידידיי היקרים ההומואים הדתיים על גוניהם וכולנו הולכים יחד, אולי גם עם איזשהו דגל או שלט שתוכנו וצבעו עדיין לא ברורים לי, מחוזקים ומועצמים זה מנוכחותו של זה, צועדים ומחזקים איש את רעהו. הולכים לא בגאווה, אבל בראש מורם. הולכים בהשלמה, בהכלה וחיוך ובשמחה, שמחים במי שאנחנו ועם ההתמודדות שאלוקים נתן לנו. לא צריכים להתבייש עוד, לא צריכים לפחד עוד, לא צריכים להיגעל עוד. כאחד האדם.

אסיים בפרפראזה לשיר המופלא של לאה גולדברג המופלאה עוד יותר ואומר:

עוד אלך ברחובות ירושלים יחד עם חבריי

לא אצרב בלהט השריפות ברחובות שסמרו מאימה ומדם

וביושר לבב שוב אהיה עניו ונכנע

כאחד הדשאים כאחד האדם.

ארי

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.