ואני רגע בוחרת שלא לענות | מים רבים

שיראל בפינג-פונג התקפי מול בעלה: אתה חולה! איך אתה אוהב אותי אם אינך מתקרב אליי? נחיה בחדרים נפרדים! נפגשת עם גבר ולא סיפרת? בחירה שלך לחיות כהומו!

(לכל הרשומות בבלוג זה – לחצו כאן)

מים רבים

וכמו במשחק "פינג פונג" אנחנו מתמסרים. זה מול זה. זה אל זה. זה משמיע רעש קליל פּאק טאק פאק טאק. אבל כל מסירה מורמת להנחתה וכל כדור פוגע ומכאיב

וזו אני שמתחילה (כרגיל), מוצפת, מלאה כעס ותסכול.

"נו, כבר שבועיים שלא נפגשת. מעורר התפעלות!"

וזה בכלל לא היה צריך להיות ככה, זה היה צריך להיות חיובי, מעודד, נטול ציניות מרושעת, אבל ככה זה כשקשה לי מדי. וכבר אמר מישהו חכם ש'ההגנה הכי טובה היא התקפה'.

"אני חייבת לציין שהצלחת לעצור את השטף של הגברים", לא גם זה לא נשמע טוב.

בלב אני חושבת שאפשר גם "איך אתה מרגיש אחרי השבוע שהיה? בטח קשה לך ממש עם כל הנפילות", אבל המשפט הזה מתאים למשחקי חשיבה ולא ל"פינג פונג".

ואני לא באמת משחקת לפי הכללים, לוקחת שוב את הכדור ומוסרת.

"או שאולי אתה נפגש אבל לא מספר?!"

"לא היה לי כלום מאז, אבל את לא חייבת להאמין".

"בוא נדייק – אני לא מצליחה להאמין".

"אני מבין אותך, אבל זו בחירה שלך לחיות ככה".

"שלי? מתי הייתה לי הזדמנות לבחור?"

"אחרי שגילית, את בחרת להישאר ושננסה להמשיך".

ואני רגע בוחרת שלא לענות, הכדור אצלי. באמת בחרתי להמשיך את  ה'ביחד' כי היה לנו ויש לנו ומקווה שגם יהיה מה לעשות ביחד. כ"כ הרבה ביחד. אבל אני לא רוצה לחיות בשקר, בחוסר אמון.

"נכון, אבל אני גם בוחרת לדעת את האמת כשאני חיה ככה. זה הכרחי מבחינתי, לא יכולה לחיות אחרת. אני מבינה שלך אין נקודה משמעותית, אין לך קו אדום".

"מה הקשר לקו אדום?!"

ואני בולעת ציניות שקשורה לגאומטריה ולשני קווים מקבילים. את זה אני שומרת לעצמי.

"מה הנקודה מבחינתך שאי אפשר להמשיך עוד ולחיות ככה?"

"אין לי נקודה כזו, לפעמים קשה ולפעמים קשה יותר, עדיף שאשקר שוב ולא אשתף אותך?"

"עדיף שתהיה סטרייט".

"זה לא יקרה כנראה! את צריכה להחליט, אני לא מכריח אותך, רוצה שתישארי, אבל את צריכה לבחור".

"זה אני הבעיה?! אני שלא בסדר בסיפור הזה?!! אני צריכה לבחור?! ואיזו בחירה בדיוק יש לי? ואתה? אתה לא צריך לבחור?!"

"אני בוחר להישאר".

"תודה באמת".

"תראי איך את תוקפת! מדברת רק בססמאות! לא מצליחה באמת להכיל ולהבין! קשה לי לשתף! לא מצליח! רק בסוף אחרי מאמץ אני מספר ואומר ת'אמת, אבל בשביל מה?"

"בשביל לנסות ולחיות בסוג של זוגיות, של קרבה של ביחד, משהו שדומה לאהבה". כמה אני פגועה, אבל לציניות זה עושה טוב.

"אני אוהב אותך", את הכדור הזה משום מה אני לא מצליחה לתפוס…

"אם אתה כ"כ אוהב, אז איך שבועיים לא נגעת בי?! אפילו לא בטעות, וזה נראה שאתה ממש מתאמץ שלא יהיו כאלה טעויות".

"לא יודע? קשה לי".

"אתה חולה".

"נולדתי ככה זה אני".

"וזה לא אומר שזה טוב".

"אם יש את זה בעולם, סימן שזה טוב".

"ואולי זה סימן שאתה צריך להתמודד, להילחם, לשנות".

"ניסיתי, זה לא הלך".

"אולי לא ניסת הכול".

"אני מוכן לנסות שוב", הוא מותש ופגוע.

ואני גם פגועה אבל עדיין לא מותשת, ממשיכה להצליף כדורים.

"ילד שיש לו דיסלקציה זה סוג של נכות נכון?!" הוא מהנהן, נגמרו לו המילים… "וזה מולד! הרבה יותר מוכח מהנטייה שלא ברור כ"כ שהיא אכן מולדת. אז למה לא להשאיר את הילד הזה ככה? הוא מתוק אמתי! אמיץ, יצירתי, חברותי ועוד הרבה דברים טובים אחרים, הוא רק לא יודע לקרוא ולכתוב".

"זה בסיסי לקרוא ולכתוב, אי אפשר בלי זה אין מה להשוות".

"אבל לדעתי כן! זה אולי פוגע שאני מתייחסת לזה כאל מחלה או נכות, אבל ככה אני רואה את זה".

"זה יותר התמכרות, לא נכות".

"וזה לא סותר, זה גם וגם".

ואני ממשיכה בנאום חוצב הלהבות אש גופרית ותמרות עשן, הפכתי לדרקון כנראה: "וכשאדם מגלה מחלה הוא נלחם בה, היא לא יכולה להפוך להיות חלק ממנו. אתה מתרחק ממני, שקוע בהתמכרות, בעצמך. אני מוכנה לעזור לך אבל זה נראה שאתה לא באמת רוצה לשנות".

"אני רוצה הכי בעולם, אבל לא מאמין שזה אפשרי. אין סיכוי".

"טוב, אז אם אין סיכוי, אולי לא נחיה כמו זוג במובן הזוגי שלו".

"מה זאת אומרת?"

"חדרים נפרדים". ואני מסייגת בגלל המבט שלו – "טוב, אולי לא להגזים. אז מיטות נפרדות. יהיה לי יותר קל".

"זה שאת הולכת זה מרחיק אותי ממך".

"וזה שאתה גולש באטרף זה גם מרחיק אותך ממני".

"את לא באמת מבינה מה זה להיות עם נטייה ואת גם לא תביני".

"אולי אם תשתף ותסביר, אני אבין יום אחד".

"קשה לי".

"גם לי".

סיימנו את המשחק וזה בעיקר מעייף. בקרב הזה אין מנצחים. והוא מציע חיבוק, צריך לסיים איכשהו את משחק הדרקונים הזה, ואני מעדיפה עיסוי לשחרר את הצוואר והכתפיים.

4 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

    1. שבוע טוב
      מכיר את המשפט מהגן? "סבלנות סבלנות לא קונים בשום חנות"
      עובדים על הסבלנות הזאת. בכל זוגיות, דרך אגב… וגם בחיים.
      ות'אמת שאני לא מרגישה איזו גיבורה שמחלקת ברוב טובה סבלנות לכל עבר…
      ואם היית שואל אותו הוא היה עונה לך שהוא סבלן כלפיי לא פחות..
      אתה יודע כמה זה קשה לעשות מסאז'ים?! 🙂