פרק נד | החצי השני

ובו אודי מקבל את שיחת הטלפון שחשש לקבל, אבל גם בה הוא מוצא נקודת אור

החצי השני ירח(לכל הרשומות בבלוג זה – לחצו כאן)

כתוב בגמרא ששלושה דברים מגיעים בהפתעה – מציאה, משיח ועקרב. השיחה שאני קבלתי מאימא שלי באיזה אחה"צ שחון הייתה הרבה יותר קרובה לעקרב מאשר למציאה ובטח ממשיח.

כשראיתי את השם שלה על הצג לא חשדתי בכלום ועניתי לה בשמחה. מן הצד השני נשמעו אנחות וביניהן איזה "אודי" אחד או שניים.

"מה קרה, אימא? מישהו מת? הכול בסדר?"

נעניתי בעוד אנחות עד שבאמת חשבתי שמשהו איום ונורא קרה. רק אחרי דקה ארוכה היא הצליחה להוציא משפט אחד מהותי ומובן.

"אודי, למה? למה שיקרת לנו? למה עשית את זה?"

"אבל מה עשיתי אימא? רק תגידי".

"יואלי התקשר אליי היום בבוקר", היא אמרה ואצלי לחץ הדם קפץ למאתיים על שלוש מאות. הייתי מאשפז את עצמי מיד. רק למשמע השם הזה הבנתי שטוב כבר לא יצא מהשיחה הזו.

"הוא הראה לי סרט שהוא צילם באוניברסיטה. הוא אמר לי שאתה…אתה…" היא לא הייתה מסוגלת לגמור את המשפט.

"רק תגיד לי – אודליה יודעת?" הבנתי שיואלי לא חשף את כל האמת והציג גרסה שלו לאמת. אולי הגיע הזמן לספר לה את האמת ואת כל האמת ולא רק את החלק שיואלי הנקניק החליט לחשוף בפניה.

"תקשיבי אימא, מה דעתך שאת ואבא תבואו אלינו היום בערב ונספר לכם את הסיפור האמתי? את לא צריכה להאמין ליואלי, מחרחר השנאה הזה. תבואו אלינו ותשמעו את הכול. בסדר?"

"טוב, טוב. אנחנו נבוא היום, חמוד שלי. אנחנו נבוא". בזה קץ כוח הסבל שלה והיא ניתקה.

אולי זו בעצם ברכה מוסווית, חשבתי, אולי הגיע הזמן לספר לכולם את האמת. אבל יואלי עוד ישלם על זה. אני רק צריך לחשוב על דרך ארסית במיוחד.

אני צריך לעדכן את שאר חברי הרביעייה על ההתפתחות החדשה במצב.

תגובה אחת

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.