הארון האישי של יותם | ארונות נפתחים

על האמונה דווקא כשקשה, על ההערות ההומופוביות של החברותא שלו, על הדרך הפומבית שבה סיפר לכל בני המשפחה יחד, על האכזבה הגדולה מהרב שלו, על הטיפול שהפסיק אבל אולי ימשיך בעתיד, על הקשר שלו לכמוך וגם כיצד הוא רואה את עצמו בעוד 10 שנים * יותם משתף בסיפורו האישי

(לכל הסיפורים האישיים האחרים בבלוג זה – לחצו כאן)

open-locker-boris-suntsov

יותם, 25 מאזור השרון. בוגר של אחת מישיבות ההסדר שבצפון.

אני והגילוי

למען האמת, באזור גיל שמונה כבר ידעתי על עצמי שאני נמשך לגברים. אבל מכיוון שבגיל הזה לא הספקתי עדיין להתוודע ל"עולם ההומוסקסואלי", הייתי בטוח שאני הילד היחיד בעולם שנמשך לגברים. לקחתי את זה מאוד קשה, ולא יכולתי לספר על זה לאף אחד. מאוחר יותר עמדתי על הטעות שלי, ומשם – הדרך לקבלה עצמית הייתה קצרה מאוד.

אני והדת

לא היה בי כעס כלפי ה', אולי לפעמים. תמיד אנשים אוהבים לשאול אותי: "תגיד, איך זה מסתדר לך הציווי הידוע של התורה? אתה לא חושב שהבורא עושה ממך צחוק?" אז פעם אחת ולתמיד – הוא לא עושה ממני צחוק, הוא לא עושה מאף אחד צחוק! אי אפשר להאמין בקב"ה רק כשהוא עושה לנו טוב. אם אמונה תלויה בדבר, אז איזו אמת יש בה? אני מאמין שהומוסקסואליות היא ביטוי אהבה של הקב"ה, שאם לא כן הוא לא היה מעמיד אותי בניסיון גדול כמו זה. על מי בעל הבית נותן משא אם לא על זה שהוא סומך עליו? כך הקב"ה נותן משאות על עם ישראל, כל אחד והמשא שלו, וככל שהניסיון גדול יותר – מורה על הכוחות הגדולים שיש לנו ועל האמונה שלו בנו. ולא אני אומר את זה, אלו גדולים ממני – כמו הרב קוק ורבי נחמן שכבר דיברו על כך.

אני והשיתוף הראשון

את אחד מהשיתופים היותר חזקים שהיו לי, עשיתי מול חבר קרוב שגם הייתה לי משיכה כלפיו. הוא היה חברותא בוגרת שלי בישיבה, וידעתי שאין לי שום סיכוי לקשר רומנטי איתו. אני זוכר את הפעם ההיא שנכנסתי לאחד החדרים בפנימייה ושמעתי אותו צועק הערות הומופוביות שאינן משתמעות לשני פנים. בחברותא הבאה שהייתה לנו, הוא שם לב שהייתי בהרהורים, ואולי אפילו בכעסים כלפיו – מה שהוביל לכך שסיפרתי לו על עצמי.

לא היה לו פשוט לקבל את זה בהתחלה, אבל מהר מאוד ה"וידוי" הזה גרם לו להבין שאני אותו יותם שהייתי לפני. לא השתנתי, רק שעכשיו הוא מכיר בי רובד נוסף של נטייה מינית. השיתוף איתו מאוד סיפק אותי, כי זה קירב בינינו יותר ממה שהיינו, וכמו כן, הומופוב הוא כבר לא, או לפחות הרבה פחות ממה שהיה לפני.

אני והמשפחה

לפני קצת יותר מחצי שנה, היינו ביום העצמאות אצל הדודים. אימא שלי והאחים היו שם וגם כל הצד שלה. לא היינו שם המון, אבל מספיק הרבה כדי לעשות את הצעד הזה. כל הצעדים החשובים בחיים באים אליי בלי שאזמין אותם, בלי לתת לי רגע לחשוב. הם פשוט באים ומכריחים אותי לקבל אותם, ואני מקבל אותם באהבה גדולה. וככה זה גם היה פה. אחי ניגן בגיטרה, וברגעים האלה קיבלתי החלטה שאני מספר פעם אחת, ולכולם.

הידיים רעדו קצת, אבל זה נעשה. אמרתי: "משפחה יקרה, אני הומו". אחרי רגע של דממה, מה שהיה נראה בשבילי כמו נצח, הם חיבקו אותי, שמחו בשבילי והוכיחו לי, שוב, כמה כוח יש למשפחה.
פניתי לאימא שלי וביקשתי סליחה על כך שלא סיפרתי לה אישית, אבל האימא הנפלאה הזו הבינה, ולא נתנה לי לרגע להרגיש לא טוב עם עצמי. מיד אחרי זה, הרמתי טלפון לאבא שלי וסיפרתי לו. צפיתי מראש את התגובה המאוכזבת שלו, לכן גם לא ייחסתי לה יותר מדי חשיבות.

בסופו של דבר, לא התחרטתי לרגע על הדרך שבה בחרתי לעשות את זה. יותר מזה, שמחתי על כך. שמחתי על הדרך, ובעיקר, שמחתי על העובדה שזה מאחורי.

אני והרבנים

בתקופה שלאחר הישיבה, נכנסתי למסגרת שהייתה ברובה בנות. באחד מהביקורים שלי בישיבה שאלתי את הרב שלי לגבי עבודה במסגרת כזו. תוך כדי שיחה הכנסתי את עניין הנטייה מינית. בתגובה הוא אמר לי: "אם הייתי יודע זאת בזמן שהיית בישיבה, הייתי דואג שלא תמשיך פה". וכך נפלה גדולתו של רבי במשפט אחד.

אני והחברים, קהילה ומקום העבודה

אני לוקח קורס בעיצוב גרפי, וחשבתי באחד מהתרגילים הקרובים לתת לאומנות לדבר במקומי ולספר בדרכה על הנטייה המינית שלי. הרי כמה כבר אפשר להגיד: "אני הומו"? (:

אני והטיפול

במשך כמה שנים עברתי בין מספר לא מבוטל של מטפלים – חלק מהם דרך "עצת נפש", ואל חלקם הגעתי באופן פרטי. הטיפולים (וסדנאות שבהן הייתי) היו כאלה שנועדו לעזור לי להתחבר לגבריות שבי, כחלק משינוי הנטייה. למעשה, מכל מיני סיבות שלא אפרט, מעולם לא הייתי לגמרי בתוך הטיפול – אמנם פיזית כן, אך נפשית תמיד הייתי במקומות אחרים. לכן למרות שכרגע החלטתי להפסיק עם טיפולים, אני ממש לא שולל אפשרות כזו בעתיד.

כן חשוב לי להדגיש (ודווקא בגלל כל הרוחות שיוצאות נגד טיפולים) – לי הטיפולים האלה עשו טוב ובהחלט קידמו אותי. גם אם לא במשיכה לנשים, אבל עזרו לי בדברים אחרים, כמו להכיר את עצמי ואת היכולות שלי יותר טוב. להבין שאני לא פחות גבר מאחרים. וחשוב להגיד את זה.

אני ונשים

יצאתי עם נשים פעמים בודדות מאוד, רק כדי לברר עם עצמי אם אכן יש לי כלפיהן רגש או משיכה כלשהי, או לכל הפחות משהו שאפשר לפתח אותו. בפועל, לא יצא מהקשרים האלה שום דבר רציני.

אני והקושי

יש קושי של בדידות. תמיד שאפתי לזוגיות, לאהבה, אבל נראה שלוֹ למעלה יש התכניות שלו. מה שבעיקר מחזיק אותי – האמונה ש"כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד". וזו אינה ססמה. הרבה אוהבים לומר ש"הכל לטובה", אבל להפנים את זה, זה כבר סיפור אחר. ואני באמת משתדל לסגל את זה גם לחיים שלי ולחיות עפ"י זה.

אני והאושר

אם אני מאושר? לא. אבל אני שואף לשם ואני גם יודע שהוא יעזור לי להגיע לשם. ואולי זו בדיוק הבעיה שלי, שאני תמיד מסתכל על האושר כאילו הוא לא בהישג ידי, כאילו הוא "שם", וקורה שאני שוכח לדעת שהאושר הוא במה שכבר יש לי. אז נכון, אין לי עדיין אהבה, וגם לא עבודה או כיוון ברור בחיים, אבל מה בנוגע לאמונה שלי, ומה עם הדבר הכול כך לא מובן מאליו שאני מקבל את הנטייה שלי, שאני לא שונא את עצמי בגללה? ואנשים טובים שזכיתי לפגוש במהלך החיים? ואפשר להמשיך עוד הרבה.
אז, יהי רצון שאפסיק לחפש אחר האושר ואתחיל לראות אותו, ולחוות.

אני וכמוך

כמוך בעיני הוא ארגון מיוחד. יש בו הרבה מעבר להומואים דתיים, אלא שילוב וקבלה של גישות והשקפות עולם שונות. זו לא גישה אחת ומסוימת – שאם תרצה תקבל אותה, ואם לא אז אתה מוזמן ללכת. כמוך נותן לכל אחד את הביטוי שלו ואת החופש לבחור ולברר את המקום שלו, וזו גם הייתי החוויה שלי מהמפגש הראשון – בקומזיץ שהיה בחוף הים, וכך גם בשבת האחרונה – מגוון של אנשים עם רמת דת ואמונה שונה, כן טיפולים – לא טיפולים וכו', וזה היופי שיש בארגון.

אני בעוד 10 שנים

זו אולי יישמע קלישאה, אבל באמת שאני לא יודע איפה אני אהיה בעוד חודש. אני כרגע מחפש בן זוג, מחפש אהבה, ומצד שני אני לא מוכן לוותר על להביא ילדים. העיקר שאהיה במקום שיהיה לי בו טוב באמת.

 

רוצים גם אתם להתראיין למדור? שלחו לנו דואל: kamoha.or@gmail.com

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.