"הקושי והבדידות הביאו אותי לבחירה שכמעט איני הולך לבריתות" | בדידות

רואי חזר ממסיבת יום הולדת גדולה שארגנו לו, ועוד כשעמד בפתח הדלת הרגיש שמשהו לא בסדר. "פתחתי את הדלת בזהירות נכנסתי לחדר ואז פגשתי אותה, היא אפילו לא דפקה בדלת לבדוק אם אני נוכח. היא כבר הייתה בתוך הבית, בתוך החדר מתכרבלת בשמיכות משתלטת על המקום הכי פרטי שלי"

(לכל הטורים הקודמים בסוגיה "בדידות" – לחצו כאן)

מִיתָה קָשָׁה שֶׁבְּכוּלָּן – אַסְכָּרָא. קַלָּה שֶׁבְּכוּלָּן – נְשִׁיקָה.

 אַסְכָּרָא דּוֹמָה כְּקוֹץ בְּגִיזָת צֶמֶר שֶׁלְּאָחוֹר הִיא נוֹשֶׁרֶת אוֹ כַּחֲבָלִים בְּווֶשֶׁט.

מִיתַת נְשִׁיקָה דּוֹמָה כְּהוֹצָאַת שַׂעֲרָה מֵחָלָב.

(ברכות דף ח' ע"א)

 "בְּדִידוּת" – הַהַגְדָּרָה

הַטֶּלֶפוֹן –
מוֹצִיא אֶת נִשְׁמָתִי בְּפִּינְצֶטָה
כְּרוֹאֶה שֶׁזּוֹ שְׁעָתִי הָאַחֲרוֹנָה.
פִּיו מוֹתֵחַ אֶת חוּט הַזְּמַן
אֶל הַקִּיר.

טֶלֶפוֹן מְשֻׁגָּע
לֹא מֵבִין
שֶׁבִּשְׁתִיקָתוֹ
הוּא מַגְדִּיר
אֶת הַבְּדִידוּת.

עכשיו הוא באמת היה מרוגז מאוד. "אני מכיר כוכב שגר בו אדון סמוק אחד. מימיו לא הריח פרח, מימיו לא אהב מישהו. מימיו לא עשה כלום חוץ מחשבונות. וכל היום הוא אומר שוב ושוב כמוך: 'אני איש רציני! אני איש רציני!' ומתנפח מגאווה, אבל זה לא איש זו פטריה"

…ואם אני מכיר פרח שאין שני לו בעולם, שלא קיים בשום מקום חוץ מבכוכב שלי וכבשה קטנה יכולה לחסל אותו בנגיסה אחת…

הוא הסמיק והוסיף:

"אם מישהו אוהב פרח, שבכל מיליוני הכוכבים יש רק אחד כמוהו, די לו להסתכל בכוכבים וכבר הוא מאושר. הוא אומר לעצמו: 'הפרח שלי נמצא שם באיזה מקום…' אבל אם הכבשה תאכל את הפרח, הוא ירגיש כאילו בבת אחת, כל הכוכבים כבו! ומה, זה לא חשוב?"

(הנסיך הקטן – פרק 7 ע"מ 24-25 תרגום: אילנה המרמן)

בדידות אינה תמיד כאב, עיתים היא הקשבה עמוקה להדי פעימות הלב.

(הרב ארז משה דורון מתוך הספר "רב הסמוי והנעלם")

"הבדידות עושה אותנו קשוחים יותר כלפי עצמנו ורכים יותר כלפי עצמנו, בשני המקרים היא משפרת את האופי."

(פרדריך ניטשה)

 

בדידות לבדזה מוזר, דווקא במקום הכי פחות צפוי שם פגשתי בבדידות.

מסתבר שלעולם איני יודע מתי הבדידות תפגוש אותי ויותר מזה מתי היא תופיע במלוא עוצמתה.

לא פעם הפגישה בינינו היא דווקא באופן מפתיע ולא אחרי שקבענו לדייט.

אחת הפעמים שהבדידות הפתיעה אותי הייתה דווקא ביום ההולדת שלי.

ערב יום ההולדת התחיל בטוב – חגגנו בפארק בגבעתיים, יום הולדת שמח במיוחד, אוכל כיד המלך, עוגת שוקולד ובעיקר המון חברים שמחה ויחד.

כדרכן של מסיבות היא נמשכה עד כמעט חצות. סיימנו לקראת חצות לא בגלל החשש שהכרכרות תהפוכנה לדלועים או התקווה שנסיך יבוא וירדוף אחרי בנעל זכוכית, אלא יותר בגלל החשש שאולי אחד השכנים יזרוק נעל בית על ראשנו.

לאחר שכל ההמולה שככה כל אחד חזר אל ביתו ואף אני חזרתי אל ביתי אל השקט.

עוד שעמדתי בפתח הדלת הרגשתי שמשהו לא בסדר. פתחתי את הדלת בזהירות נכנסתי לחדר ואז פגשתי אותה, היא אפילו לא דפקה בדלת לבדוק אם אני נוכח.

היא כבר הייתה בתוך הבית, בתוך החדר מתכרבלת בשמיכות משתלטת על המקום הכי פרטי שלי.

כן דווקא אז אחרי כל תשומת הלב הגדולה, החליטה הבדידות שהיא קופצת לביקור.

רציתי לשאול אותה מי הזמין אותה, ואז נזכרתי שהיא באה בדרך כלל בלי הזמנה, ורק חבל שהיא שכחה להביא לי גם היא עוגת יום הולדת. כי אחרי כ"כ הרבה שנים של היכרות האם לא יהיה נכון לציין את יום ההולדת שלי?

פתאום אחרי מסיבת יום ההולדת עברה בי תחושה של עצבות, תחושה שכל החגיגות וכל ההמולה הם לא כלום, ריקנות. דבר שאין בו ממש. כאילו היה הדבר שחבריי מוכרחים היו לציין את יום הולדתי (ובכך להחזיר לי טובה על שהייתי עימם ביום הולדתם) והכול ריק מתוכן ורגש אמִתי של חברות, בחינת עורבא פרח.

ולא שיש במחשבות האלו איזה שהוא היגיון, אך בתחושת הבדידות לא תמיד יש הגיון של ממש.
אלא התחושה הזו באה כהמשך לתקופה קשה שעברתי וכבר כתבתי על התקופה הזו בטורים קודמים שלי.

בדידות היא אינה מצב פיזי של יחיד מול רבים אלא יותר מצב נפשי. שהרי ניתן להיות בודד גם בתוך המון אנשים מחד גיסא, ומאידך גיסא ניתן להיות מלא ומאושר גם כאשר אתה לבד לגמרי.

תחושת הבדידות אצלי היא לרוב עניין של מצב רוח. כאשר טוב לי אני יכול להיות לבד ולא להרגיש בודד. וכשעצוב לי אז גם בין חברים טובים אני מרגיש בודד.

(וכבר אמר לי חבר טוב שהוא בזוגיות ארוכת שנים ושיש רגעים בתוך הזוגיות שלהם שבהם הוא מרגיש בודד לגמרי.)

הסיבות לבדידות שלי רבות ומגוונות ומשתנות עם השנים, אבל כחוט השני בכל השנים ובעיקר בשנים האחרונות הבדידות היא בעיקרה בגלל החוסר הגדול שלי בזוגיות – הניסיונות החוזרים ונשנים להכיר את החצי השני לצד הרצון העמוק של להיות יחד, מול האכזבה של אי מציאת בן זוג. הדבר מתעצם לנוכח העובדה שרוב חבריי נשואים ויש להם ילדים. גם תמונות שלהם עם ילדיהם צובטות לי את הלב, ומוסיפות לתחושת הבדידות.

הקושי והבדידות הביאו אותי לבחירה שאיני הולך כמעט לבריתות, קשה לי להיות במעמד הזה ויותר קשה לי הידיעה שאולי אני לא אזכה להקים משפחה ולהביא ילדים. (אני מקווה שהמדינה תשכיל להכיר בזוגות חד מיניים כמשפחה ואף תקל ותיתן להם את האפשרות לאמץ או להביא ילד בפונדקאות, כיום הליך הפונדקאות אינו מאושר בארץ לזוגות חד מיניים.)

על האובניים חדשאין ספק שההתמודדות עם הבדידות היא לא פשוטה, ואני מניח שככל שאתבגר היא תהיה מסובכת יותר ומורכבת. אני מניח שעם חלוף השנים רוב חבריי יהיו נשואים עם ילדים ונכדים ובמסגרות קהילתיות כאלו ואחרות, בעוד ייתכן שאני אהיה לבדי כך שרוב הסיכויים הם שתחושת הבדידות תתעצם.

בכדי להקל עליי את משא הבדידות אני משתדל מאוד לשמור על קשר עם החברים שלי שהולכים איתי דרך ארוכה (ראו טוריי הקודמים). כמו כן אני משתדל להכיר חברים חדשים. אין ספק שעמותת "כמוך" שימשה פלטפורמה להכרת חברים חדשים, וגם מאתרי היכרויות יש לי מעט חברים שממשיכים איתי לאורך זמן.

בימים שבהם מתעצמת בי תחושת הבדידות אני משתדל לחלוק אותה עם חבר או חברה בכדי להקל את המשא. אני גם נעזר כבר תקופה בפסיכולוגית בכדי לנתב את התחושות ולהבינן – וגם על זה כתבתי בטורים קודמים שלי.

בשיחות עם הפסיכולוגית אני מנסה להכיר יותר בערך עצמי, ולאו דווקא להעריך את עצמי דרך העיניים של מי מחבריי. אצלי חלק ניכר מהערכה העצמית היא כמות האנשים שאוהבים אותי (או כמות האנשים שאני חושב שאוהבים אותי), וחלק מהעבודה העצמית שלי היא קודם כול לאהוב את עצמי כמו שאני ומתוך כך פחות להזדקק לאישורם של אחרים ולאהבתם, ומתוך אהבתם להיות מאושר.

והערה קטנה: למי שהבדידות קשה עליו במיוחד טיפול בכדורים נוגדי דיכאון יכול להקל מאוד, אני מכיר לא מעט אנשים שטיפול שכזה הקל עליהם מאוד, בין טיפול קצר טווח ובין ארוך טווח, וכמובן יש להשתמש בהם רק בהמלצת פסיכיאטר.

הבדידות היא אכן תחושה לא פשוטה אבל לעתים הכרחית, כשהייתי תלמיד בישיבה התקבלתי לשליחות של "הסוכנות היהודית" בארה"ב. מכיוון שהשליחות כללה יציאה לחו"ל הלכתי לשאול את הרב שלי האם מותר לי לצאת לחו"ל (ההלכה מתירה יציאה לחו"ל רק במקרים מסוימים בלבד). הרב הפתיע אותי בתשובתו הוא אמר לי שדווקא לי חשוב לצאת לחו"ל.

שאלתי אותו למה הוא חושב כך, ותשובתו הייתה מפתיעה ביותר. הוא אמר לי שאני קשור לחבריי יותר מדי, ואני צריך ללמוד להיות לבד, ובחו"ל אוכל לעשות את התהליך הזה כאשר אני רחוק מאזור הנוחות שלי.

בתחילה באמת הופתעתי מתשובתו של הרב, אבל לאחר מחשבה הבנתי כמה עמוקה תשובתו, וכמה היא מתאימה לי. כך שאין רע בבדידות אלא היא תלוית זמן מקום והלך רוח.

אגב, עד היום הרב הזה משמש בעבורי דוגמה ומופת כיצד יש לייעץ לאדם או לפסוק לו הלכה, הדבר הבסיסי הוא שיש להכיר את האדם העומד מולך, את האישיות שלו ומתוך כך לפסוק הלכה או לתת עצה.

הבאתי כמה ציטוטים בתחילת דבריי, ומטרתם היא להראות פנים שונות בהבנה ובתחושה של הבדידות. מחד גיסא יש ההבנה של הנסיך הקטן. לטענתו, אם ישנו בעולם מישהו שחושב עליך ודואג לך או שאתה אוהב ודואג לו, גם אם הוא במרחק רב ממך הרי אין אתה יכול להרגיש בדידות גם אם הנך לבד. מאידך גיסא תפיסתם של הוגים רבים והבנתם עד כמה הבדידות מועילה לאדם וגורמת לו להיות קשוב לעצמו ומתוך כך גם להיות טוב לאחרים (ניטשה והרב ארז משה דורון).

לסיכום: אני מאמין כי הבדידות היא בעיקר בעיני המתבונן – יש הנהנים מן הבדידות והשקט (זמן טוב למחשבות קריאה או כתיבת שירים), ויש שהבדידות מביאה אותם למחשבות של עצבות וגרוע מזה אובדנות. ואני מאמין שצריך להגיע לאיזון, ליהנות מהיחד כמו מהלבד – וזהו המקום שאליו אני שואף להגיע.

רואי

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.