ואם יש משהו שברור לי בדרך הזו – אלה הילדים | מים רבים

"וזה עוד חלום שאני נפרדת ממנו ומורידה ביגון שאולה. חלום על ילדים. על הרבה ילדים. לא יהיו כרגע עוד ילדים. זה בעיקר מצער אותי שאני אומרת כאלה דברים. אבל זו המציאות כרגע, והיא אמתית וחזקה יותר מכל החלומות. וגם אני צריכה להיות חזקה, מציאותית. לנסות ולהתקדם. לקום וללכת הלאה"

(לכל הרשומות בבלוג זה – לחצו כאן)

מים רבים

ורגע אני רוצה לדבר על פרידות. זה חלק מהחיים, זה קורה כל הזמן. בבוקר – בגן מהילדה, אחרי הצהריים – בפגישה עם חברה,  במוצאי שבת – מהנשמה היתרה, שמסתיימת שנה מהמורה,

בסוף –

נפרדים.

אני שונאת פרידות. ועכשיו לפני השנאה אני גם פוחדת. פחד גדול מִפרידה. פרידה שלנו. פחד שמשתק שמאיים שמאלים ומעלים אותי. אם הפחד בא מהכיוון השני הוא דחף שדוחף שמניע שמקדם. ואני רק נסוגה, הפחד דוחף אותי לכיוון הלא נכון. אנחנו ביחד אבל כל כך לבד. זה קשה. פתאום הזוגיות שחלמתי שתהיה לנו כבר לא ברורה כל כך. התמונה הזאת שאנחנו מזדקנים ביחד מתחילה להיטשטש בקצוות. לא מובן מאליו שהוא נשאר כאן, איתנו. זה הכרח, זה לא מרצון. וככה אני נפרדת מחלומות. בעצם אני קוברת אותם, יושבת עליהם שבעה, מרגישה סופנות, סופנית אבודה. ההבנה שאלה החיים שלי אפילו שלא ככה ראיתי ורציתי אותם. אבל הם שלי, מכבידה, מצערת, ממיתה. אני מתאבלת עכשיו. מרגישה כמו ילדה קטנה שיצאה לגן שעשועים והלכה לאיבוד בדרך. היא פוגשת איש זקן וטוב שמוכן להראות לה את הדרך. היא עוזרת לו לסחוב את השק רק כדי שיצליחו ללכת יותר מהר. ובסוף היא מצליחה להגיע. אבל כבר ירד הערב. וחשוך. והיא יושבת מותשת על הספסל. אחרי שהם נפרדים בסוף, ואחרי שהיא מסיימת לבכות, היא מגלה שנשארה עם השק הכבד. הוא שלה עכשיו. אפילו שלא רצתה אותו. היא רצתה בכלל להתנדנד. אבל אי אפשר להתנדנד עם שק ועוד בחושך. ולי יש שק ויש לי גם דרך חשוכה ואני גם אוהבת להתנדנד אבל אני כבר לא ילדה. צריכה למצוא ולברר את  הדרך שלי. שלנו. להחליט. בהתחלה החלטתי שאני לא מחליטה. לא יוצאת בהצהרות, לא חורצת גורלות. אבל נהר הזמן זרם מאז. פְּעָמים בשצף, בסערות, בגאות שמאיימת להטביע, לפעמים רמת המליחות השתנתה גם היא. פעמים רק קצף לבן ורך. מים זכים. שקופים. מים רבים. זרמו בנהר חיי. וראיתי שאפשר לזרום עם המים. להישאר בחיים אפילו שאני שוחה עם הזרם.

אבל עכשיו אני צריכה לעצור, לברר. הזרם ממשיך ממני והלאה. לא מצליחה לעצור אותו. אבל הצלחתי לברר. ואם יש משהו שברור לי, בדרך הזו, זה הילדים. וזה עוד חלום שאני נפרדת ממנו ומורידה ביגון שאולה. חלום על ילדים. על הרבה ילדים. לא יהיו כרגע עוד ילדים. ההבנה הזו היא שק כבד. תמיד חלמתי על משפחה גדולה מלאה שמחה וצחוק, משפחה סביב שולחן שבת, משפחה בטיולים וילדים בגן שעשועים. אז יש ילדים. שלושה. זו משפחה יפה. אבל חשבתי שיהיו עוד.  זה בעיקר מצער אותי שאני אומרת כאלה דברים. אבל זו המציאות כרגע והיא אמתית וחזקה יותר מכל החלומות. וגם אני צריכה להיות חזקה, מציאותית. לנסות ולהתקדם. לקום וללכת הלאה. יש שביל של דמעות מאחוריי שזורם לאט לנהר. יש גם לא מעט חלומות שהשארתי מאחור. הם לא יכנסו לנהר הזה. ואולי עכשיו אני צריכה ללכת ליד המים, לא בתוך. לנסות ולהמציא שביל שמחובר לקרקע. שביל שמחבר בין מים לאדמה. ואישה משולה לאדמה, ולא סתם – במהותה היא רוצה להצמיח לגדל. ואני נלחמת בַמהותי, בְמהותי מוותרת על חלק ממני. צריכה להחזיר שטחים. פיסות אדמה. ואולי במקרה שלנו כמו האדמה גם אני נקנית בייסורים. אבל אם הוא ישקיע ישקה וירווה אז אני אהיה יותר שייכת יותר שלו.

2 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.