ואני בדין ודברים עם ה' – עוד ילד שיגדל למציאות לא יציבה | מים רבים

שיראל מופתעת לגלות שהיא בהיריון לא מתוכנן והיא תוהה איך אפשר לגדל את העולל במובן העמוק של המילה – להצמיח אותו לאילן עם שורשים כשהשורשים שלה רופפים ואין לה אחיזה וכל רוח קטנה מטלטלת מורידה אותה

(לכל הרשומות בבלוג זה – לחצו כאן)

מים רבים

אני בן אדם של איחורים. אבל לא האמנתי שלאיחור הזה יהיו כאלה השלכות.

יושבת בשירותים על קצה המכסה. ומסתכלת על שני קווים. אדומים. ואיך זה קרה? אני תוהה לעצמי. וכן אני יודעת בדיוק איך דברים כאלה קורים. כן, כן, הייתי בכיתה ו' כשהאחות רוחמה ספרה לנו על הדבורה ונפצה לרסיסים את מיתוס החסידה. יש נקודות מכוננות בחיים, שאי אפשר לשכוח. אבל עדיין.

איך זה קרה לעזאזל?!

מבטיחה שהשתדלתי, אבל כנראה לא מספיק חזק.

ויש התגובות הרגילות שלי, באוקטבות די גבוהות, למען האמת. אני מתלהבת לא קטנה, ככה בטבעי, וזה כולל צעקות כמובן – זה בלי מאמץ.

צעקות שמחה בסגנון חופשי משהו כמו:

וווואאאאאייייי   או ייייייוווווווווו , אל תתפסו אותי במילה 🙂

דיייייי אני לא מאמינה?! יש!!! אני בהיריון

אני

ב

ה

י

ר

י

ו

ן

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

ואת ההודעה המתלהבת לבעל שגם היא בצעקות (כבר אמרתי שאני טובה בלהתלהב) מהצד השני של דלת השירותים.

"מאמי, אתה חייב לבוא רגע, אתה לא תאמין מה גיליתי עכשיו". למען האמת בפעם הראשונה הייתי דרמטית.

"תעצום ת'עיניים! תפתח…  טטאאאאטטם".

"למה את מראה לי מקל?!"

"ומה יש כאן?" ניסיתי למקד.

"שני קווים אדומים".

"נו…"

"לא יודע, את באמת חושבת ששני קווים אדומים באמת מראים שאת בהריון?!"

"אני גם מרגישה את זה".

"טוב אם את מרגישה זה כבר משהו אחר…"

אז הוא היה ספקן. והפעם אני הספקנית, מקווה שזו טעות, רק שני קווים אדומים. יושבת בשקט, לא יודעת מה לצעוק? למי? או יותר נכון על מי?

ואני בדין ודברים עם ה' – עוד ילד שיגדל למציאות לא יציבה. ואיך לגדל אותו במובן העמוק של המילה – להצמיח אותו לאילן עם שורשים. כשהשורשים שלי רופפים אין לי אחיזה וכל רוח קטנה מטלטלת מורידה אותי. ואני מורידה את המים. העובר לא יורד איתם, הוא נשאר אצלי.

מתקשרת להודיע לאב המאושר, אני יודעת שהוא יהיה מאושר, באמת מאושר. זו מתנה מבחינתו ורק צריך להגיד עליה תודה. וגם מבחינתי, זה מדהים אין מילים שיכולות להסביר מה זה ילד, ילד שלך. זה פלא. אבל אני לא רוצה. לא יכולה להכיל את זה עכשיו. אני עסוקה בלשרוד, בלהחזיק אותנו יחד. הוא לא רואה סתירה בעניין. וקשה לו לשמוע שאני לא רוצה או לא יכולה. אבל הוא מכבד. ועכשיו בטלפון הוא יודע שקשה לי ורק מציין בעקיצה שאני כנראה ממש קרקע פורייה, ואני מחזירה לו שלא נכנסתי להריון מרוח הקודש, גם לו יש יד ורגל בעניין.

סליחה?! שייקח אחריות. J

וישר חושבת על רופא הנשים שלי שפגשתי לפני שנה בערך, הוא לא יאמין שזה אמתי, וגם אני לא באמת מאמינה. ואני עדיין בשירותים ממשיכה לחשוב הפעם על מה שה' רוצה? מנסה להבין מה אני צריכה ללמוד? והלימוד הכי גדול וגם קשה הוא לא רק איך לחיות עם משהו שלא רציתי בו אלא איך לחיות עם זה בשמחה, בהשלמה, בחיוך. ובעלי מחייך מבסוט, באולטרסאונד רואים בן ואני מרגישה שזו בת. אבל הוא בשלו… מעניין שעכשיו לא באמת משנה מה אני מרגישה…

צומח בי ילד נובט, מכריז על קיומו, חי נושם, בועט.  ואיך זה קשה להרגיש את החיות הזאת בכל העוצמה, אבל להרגיש בדיוק את ההפך. אני הופכת להיות אימא פעם נוספת לילד או ילדה, ואני לא שמחה מזה לא שמחה בזה.

והאב מנסה לנחם לעודד, להראות לי את הכוס המלאה. הנשמה הזו בחרה בי כי אני אימא מדהימה. ואולי יש דיכאון לפני לידה, ולא רק אחרי לידה, וזה הכל בגלל ההורמונים בעצם?! הוא ממש מתאמץ יוצא מגדרו, והוא זוכה ממני למעט חיוכים פה ושם, בכל זאת לא צריך להיסחף. הוא מנסה בכל הדרכים ומוצא כביש עוקף, ופונה בפנייה נרגשת ישירות לבוטן הקטן ומבקש ממנו לא להתייחס אליי, שאנחנו ממש מחכים לו ורוצים אותו. וחומת ההתנגדות נסדקת. מתחילה לשמוח. באמת מבפנים. גם הדמיון שלי עוזר ומסייע. מוצאת את עצמי מדמיינת גוזל קטן מכורבל בעל עור רך ולבן. אצבעות ידיים קטנות שעוטפות את האצבע שלי. מנחשת למי הוא יהיה דומה. כן, זה באמת הוא, ראיתי הוכחות ברורות, אמנם בשחור לבן, אבל אי אפשר להתבלבל.ומריחה כבר את הריח. ריח עדין של תינוק… ריח ממכר. ויודעת עכשיו שבאמת התחברתי, חזרתי חזרה, אני מצליחה להריח. לכל דבר אצלי יש ריח. כמו שלכל דבר יש שם או צורה, אז יש לו גם ריח ששייך רק לו. לריח יש נוכחות בלי שרואים אותו.  הוא מחבר, יש בו  משהו רוחני. אני מריחה משמע אני קיימת מחוברת. ובהיריון הרגישות לריח מגיעה לשיאים חדשים. מריחה למרחקים. זה לא תמיד כזה נחמד. לפעמים  זה כמעט בלתי אפשרי. נגיד לפתוח את המקרר, אפילו לעבור בשביל בדרך הביתה עם ריח של פריחה שרק אני מריחה אותה כנראה. אבל כמו כל דבר יש לזה גם יתרונות, אם האב המאושר רוצה לישון, הוא חייב להתקלח לפני, ככה שזה בהחלט יתרון – הוא הולך לישון נקי ואולי לפעמים קצת פחות מאושר. אבל יותר נקי. והמצפון גם הוא נקי. המצפון של אבי הבן כמובן. פשוט החשק שלי להיות ביחד יורד ככל שההיריון עולה. מעדיפה שלא, גם כשהוא נקי, ככה זה אצלי בהיריון. והוא כמובן לא לוחץ ובהחלט גם לא לחוץ ככה שזה מסתדר מצוין.

הוא לא צריך להיות בתפקיד. הוא לא צריך לְרַצּוֹת. הוא  משוחרר, מאוּוורר,  מאושר.

והפעם – גם אני.

תגובה אחת

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.