מצרך נדיר כל כך | כל-מיני

הם הכירו בעבודה, ועל אף השמועות בעניין נטייתו המינית הם התקרבו, ואף המתיקו סוד שיתחתנו אם היא לא תמצא חתן עד גיל 30. ואז הוא סיפר לה, ושאל את תתחתן עמו. עולמה טולטל, אבל היא בחרה שלא להפסיק לאהוב אותו. ספיר כלפה בסיפור אמתי על אהבת חינם ועל מצוות "ואהבת לרעך כמוך"

לב קשר קשירה קשור אהבה שבור שבירההכרתי אותו בעבודה. הוא היה איש בעל חיוך שובה לב ועיניים נוצצות שמשכו את תשומת לבי. פניו קרנו מטוּב מידבק וביישני. סימנתי אותו מבין כל המי ומי. הוא, בלי ספק, עניין וסיקרן אותי יותר מכולם. לשמחתי, כל שהייתי צריכה לעשות, היה לשבת לידו ולהשיב חיוך. כל השאר קרה מאליו, בטבעיות הקסומה של החיים. בתוך ימים אחדים הפכנו לחברים הכי טובים ובילינו זה בחברתו של זו, בכל הפסקה ופנאי.

סביבי נשמעו לחשושים בעניין נטייתו המינית, ואולם אלה לא הטרידו אותי. מעולם לא שאלתי אותו עם מי הוא מעדיף לישון בלילה, לא מצאתי את הנושא הזה ענייני.

הם הזהירו אותי שהוא נשי מדי, לא גברי מספיק, מתרומם. זה לא עזר להם, כי אם להפך. החבר הכי טוב שלי הפך מיד לשם דבר. מהרגע שבו התחלנו לבלות יחד, עובדות ועובדים נוספים העזו להתקרב. הם גילו אישיות מיוחדת במינה שלא זכו להכיר, רק בשל דעות קדומות ולחץ חברתי. בעוד היו מי שניסו בכל כוחם להביך או לבייש, מעגל החברים שלנו דווקא התרחב. בעבורנו הוא היה ככל האדם. שכן, הוא הרי בדיוק כמוני וכמוך: בשר ודם, בעל רגש ומכלול אפיונים. בעבורנו הוא היה אופטימיסט גדול, כמעט אגדי. תמיד מחמיא, תמיד אוהב לעשות טוב. ההעדפות הפרטיות שלו, נשארו מחוץ לשיח שלנו. זה היה הכלל. הן שלו ורק שלו.

היו לחברי הטוב המון סיבות לעזוב את העבודה – או לפחות להגיש תלונה על הצקות מתמשכות, ובכל זאת, הוא בחר להתעלם, להמשיך בחייו ולאכול את ארוחת הצהריים שלו אתי ועם חבריו החדשים.

זכיתי, זכינו, בלי ספק.

כשעזבתי את העבודה, כחצי שנה לפניו, הבטחנו להישאר החברים הכי טובים. הבטחנו – וקיימנו. נפגשנו על בסיס קבוע, דאגנו להתעדכן תדיר ואפילו טרחנו לשמר את הבדיחות הפרטיות שהיו לו. כל גבר שנכנס לחיי, ידע שיש לי חברים טובים שבחרתי בקפידה, והם כאן כדי להישאר. בעולם הדתי זה כנראה קצת פחות מקובל, כי רבים היו אלה שבחרו להירתע מכך ולסיים עמי את ההתקשרות.

ארבע שנים חלפו מהיום שהכרתי את החבר הכי טוב שלי – וחתן אין באופק. לעתים, לעת לילה, הייתי תוהה ביני וביני איך הוא יהיה בתור בן זוג שלי. בהשוואה לכל הבחורים שבאו אל שולחן הפגישות הקבוע שלי, הוא היה הרבה יותר מעניין ורגיש. הוא תמיד ידע לזהות כשכואב, תמיד ידע לומר את המילה הנכונה ותמיד נזף בי כשהעליתי ספק בכישרונותיי. בעיניו, הייתי תמיד הכי יפה, הכי נהדרת. בשבילו, יכולתי ללמוד כל דבר ולהתמקצע בכל תחום, כי אני הרי כזאת מחוננת. הוא נהג למתק את כל הביקורתיות הקשה שהייתה לי כלפי עצמי, דווקא בהעצמת היתרונות שלי. בשיחות האחרונות שלנו, שאלתי אותו בנימה היתולית, אם יסכים להתחתן איתי אם לא אמצא קורבן אחר עד גיל שלושים. לרגע הוא נשמע לי די רציני כשהשיב "הרבנות תהיה פתוחה מחר?", אבל צחקתי בקול.

ערב אחד קבענו להיפגש בחוף הים. הקיץ היה בעיצומו, אבל בחוף היה קר לעת ליל. פרסנו שמיכה ודיברנו במשך שעות, צחקנו, נזכרנו. שנייה של שקט הגיעה לה משום מקום, והוא פתאום פלט את זה. משום מקום. בלי קשר לשום נושא שעליו דיברנו קודם. הוא נמשך לגברים. שתקתי רגע, הסתכלתי עליו. אני לא יודעת לאיזו תגובה הוא ציפה, אבל אני פשוט לא זזתי. הייתה איזו דמעה שבצבצה לה, אבל בלעתי אותה מהר. זה לא המם אותי לחלוטין, אבל זו בהחלט הייתה טלטלה. הוא הרי יכול היה להביא כל כך הרבה אושר לאישה הזו שדמיינתי בשבילו. הוא הרי בחור כזה נדיר ומיוחד. אבל הוא בכלל לא מחפש אישה. שתיקה.

אני לא יודעת כמה זמן הבטנו זה בזה, בלי להוציא מילה. הרגשתי כאילו כל הנשמה היפה שלו הולכת להתבזבז לה, בלי המשכיות ובלי שאנחנו, או לפחות אחת מאתנו, תהנה מהאוצר הבלום הזה. המחשבות האלה טסו כמו צעיר שיכור בכביש מהיר, עד שאמרתי "תודה על שסיפרת". הוא חייך אליי את החיוך הביישני שלו, שגרם לי לתהות כמה עוד כאלה יש לו במלאי, ואז סיפר שהוא מעולם לא אמר את זה ככה, כמו שזה, לנפש חיה. הוא הרי יודע מה אלוהים אומר על כל הרעיון הזה, הוא הרי יודע מה ההורים שלו יחשבו.

אז הוא יצא ללמוד באקדמיה, כדי להראות שהוא כמו כולם. והוא יצא עם בנות, כדי להראות שהוא כמו כולם. עד שלילה אחד הוא בכה עד הבוקר, קנה כרטיס חד-כיווני למדינה רחוקה ונסע. רק שם הוא הרשה לעצמו להביט על הבחורים שעוברים ושבים, בלי להרגיש כל כך חוטא. הוא שכנע את עצמו שאם מדובר בגוי, החטא מתקזז. אחרי יומיים, הוא חזר. גמלה בלבו ההחלטה שהוא מתקן את זה. הוא ידבר איתי, הוא יספר לי שמשהו בקופסה שלו הורכב עקום ואולי אהיה מוכנה לתת יד.

"עקום?" שאלתי אותו. הוא ענה שהוא בטוח שלפני שהגיע לעבודה ההיא שבה עבדנו יחד, הוא אהב בנות לחלוטין. רק שבגלל שכולם חזרו ואמרו שהוא הומו, הוא פתאום החל להביט על גברים.

"אפשר לתקן את זה", הוא אמר לי בשקט, "נכון?"

רציתי לחפור את הבור שאליו אקפוץ בהתנדבות, בו ברגע. הרי אני יודעת שהמשיכה שהוא מדבר עליה, לא קרתה כי העולם שכנע אותו שגברים יפים יותר. אני גם יודעת שהוא לא מכשיר שבור, לא קופסה עקומה. רציתי לצרוח לו שהוא האיש הכי טוב שאני מכירה בעולם הזה, וללחוש שירפה. אלה החיים שלו, צריך לקחת בהן החלטות ולעמוד מאחוריהן. רק שאז הוא פתאום שאל אם אסכים להתחתן אתו. הוא אמר שהוא לעולם לא יוכל להיות עם גבר, בשל האיסור החמור בתורה, ואילו אני האישה היחידה שהוא יכול להמשך אליה. לדבר אתה. להתוודות בפניה. להיות עמה.

רכבת ההרים הרגשית שעברתי בערב ההוא, הייתה מהמורכבות שחוויתי. כשהוא עצר את הרכב ליד הבית שלי, הוא חשב שלעולם לא אדבר אתו שוב, אבל הוא טעה. אני אולי לא אוכל להינשא לו, על אף היותו כה נפלא ומרהיב, אבל לעולם לא אפסיק לאהוב אותו ואת כל מי שהוא.

אהבת חינם היא מצרך כל כך נדיר. אין לי כל כוונה שלא להשתמש בה. השתמשו בה גם אתם. העולם הוא גדול וצבעוני. לעד נהיה מוקפים באנשים ששונים מאתנו. עלינו לקבל על עצמנו בכל יום מחדש את מצוות "ואהבת לרעך כמוך", הלוא על קרנה נתפרה התורה כולה.

הכותבת בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני במנהל עסקים. עוסקת בתחום הייעוץ והנחיית קבוצות

תגובה אחת

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. מאמר יפה.
    אבל למה הכותבת לא הייתה מוכנה להתחתן איתו? נשמע כמו הגבר המושלם לא.? מה חסר בגבר כזה?
    גבריות…
    אישה רוצה גבר שיהיה גברי. גבר גברי זה לא גבר שעסוק בלרַצות את הסביבה אלא הוא עומד על שלו, יש לו עמדה מוצקת. איך הוא נתן לכולם לרדת עליו ככה שאמרו שהוא נשי? איפה הכבוד העצמי..?
    אם הכותבת קוראת את זה, כדאי לתת לו לקרוא ספר מעולה, No More Mr. Nice Guy של Robert Glover (יש אותו באינטרנט לקריאה). זה ספר לסטרייטים אבל עובד על המון דברים שמעסיקים הומוסקסואלים. שווה לנסות. אני אהבתי מאוד.