אצלנו זה לא קורה | גבר הולך לאיבוד

רבנים, התעוררו! אין לאן לברוח! אם לא תתעסקו עם זה עכשיו, תצטרכו להתעסק עם זה בעוד כמה שנים, כשהמצב יהיה אחרת לחלוטין, צבעוני משהו, זוגות של גברים דתיים ישבו יחד סביב שולחן השבת, ילמדו יחד תורה, והם גם יכבסו זה לזה את הציציות * רן בעוד פרק בבלוג

לא יודע מה גרם לי להתקשר אליו, אולי הרצון הזה לעשות עם עצמי כבר איזה משהו מועיל.

אני: "מה קורה? תגיד אתה פנוי הערב? אני צריך איזו התייעצות קטנה איתך".

אורי, המדריך שלי מהתיכון: "כן בטח בשמחה, אני בבית, תבוא".

תוך שעה אני אצלו. אשתו בסלון. "שלום, רן! טוב לראות אותך! מה קורה?"

"בסדר, ברוך השם, איפה אורי?" אני עונה לה בחוסר סבלנות, מנסה להתחמק משאלות שלא בא לי לענות עליהן.

"הוא למעלה, כבר יורד, מה איתך? מה אתה עושה היום?"

ידעתי שלא אוכל להתחמק ממנה, "אממ…זה קצת מורכב" אני מגמגם ומוסיף, "אני מתגייס עוד מעט".

"באמת? זהו? סיימת סופית עם עולם הישיבות?"

למזלי אורי הגיע, וקטע את השיחה המציקה הזאת, הלכנו לדבר במרפסת, אמרתי לו מראש בטלפון שאני רוצה פרטיות.

התחלתי בעמדה מתגוננת משהו, בדיעבד נראה לי שהיא מתגוננת. עוד לפני שפרסתי בפניו את כל הסיפור, אמרתי לו שאני לא בא כדי לקבל עזרה או תמיכה, אפילו שאני בטוח שיש לי הרבה מה ללמוד ממנו, אני בא רק לשתף, כחלק ממטרה שאני מעוניין להשיג.

התחלתי לגולל בפניו את אשר עבר עליי מאז שסיימתי את התיכון, אמנם הוא ידע פחות או יותר, אבל לא ידע מה באמת נסגר איתי, כמו עוד הרבה אחרים הוא היה בטוח שאני סתם עוד בחור מבולבל שלא מוצא את עצמו אחרי סיום התיכון.

"..וחודשיים לפני תאריך הגיוס המקורי שלי דאז, הרמתי טלפון ל…עצת נפש", זהו. אמרתי את זה. אחרי הקדמות רבות. ואז כמובן השתיקה, וחוסר הוודאות אם הוא הבין למה אני מתכוון או שאני צריך לקרוא לילד בשמו.

"אתה מבין למה אני מתכוון כן?", לא האמנתי על עצמי ששוב הלב פועם מהר ושוב ההרגשה הזאת כמו בכל פעם שאני מספר, אפילו שהפעם היה לי ברור כשמש שמה שאני הולך לספר יתקבל בהבנה ובאהבה.

הוא הנהן לחיוב, משם כבר זרם הכול – הצגתי בפניו את הגישה שלי, הסברתי שהיום אני נמצא במקום הרבה יותר חזק מול כל הסיפור הזה, זו כבר לא אותה מחלה שאני צריך להלחם בה, זו התמודדות בין אם אבחר להתחתן ובין אם לא וכו' וכו'.

סיימתי את הנאום, כשהמסר העיקרי בו הוא שחשוב שידברו על הנושא בצורה רצינית בבית ספר, במיוחד עכשיו כשהוא הפך להיות גם מחנך, ובלי קשר גם יש לו שם מילה בכל הנוגע לעניינים חברתיים וחינוכיים. הרגשתי שדרכו אולי אני יכול לשפר ולו במקצת את המצב העגום בישיבה התיכונית שבה למדתי, לסגור את המעגל הזה כבר, או לרפא את הזיכרון המר שנצרב בזיכרוני.

***

כיתה י"א. תקופת הרעש סביב מצעד הגאווה בירושלים, או "מצעד התועבה", תלוי את מי שואלים. אני מנסה להישאר אדיש, או לפחות להראות אדיש לכל העניין, כשהרב פותח את הבוקר בשיחה על הנושא. אני מניח את הראש על השולחן בין שתי הידיים ועוצם עיניים, מנסה להתעלם, אבל כל מילה שלו דוקרת ישר בלב, והטון דיבור שלו, והזעם שיוצא ממנו כשהוא מעלה את הנושא.

"אלו אנשים חולים, חולים בנפשם, זוהי מחלת נפש לכל דבר, נכות, והם צריכים עזרה! מצעד התועבה שהם מקיימים הוא איום ונורא!" הוא זועק.

"הם", ו"יש להם" ו"האלו", אי שם במדינת תל אביב הרחוקה, שם הם נמצאים כל חולי הנפש האלו, שם הם מתקבצים ועושים להם מצעדי תועבה וזימה, אבל אצלנו בישיבה?מה פתאום! הרי כאן לומדים בנים של רבנים ידועים! ותלמידים תמימים, מצטיינים, צדיקים, הנגע הזה אינו קשור אלינו כלל וכלל, והרי אנחנו דתיים, שכחתם? אצלנו זה לא קורה.

בין הצעקות הוא דופק בחזקה על השולחן ומעיר את כל הנרדמים שהחליטו להישאר אדישים לשיחת הבוקר החשובה, או לפחות לנסות להראות אדישים, כמוני, אך הקשיבו לכל מילה ומילה בשקיקה.

אני מחליט להישאר באותה פוזיציה, מקווה שהפעם הוא אולי יוותר לי. הייתה בי תחושה דמיונית שאם אני רק מרים את ראשי מהשולחן כולם מיד יוכלו לראות איך כתוב לי על המצח שדברי הרב הם עליי.

אך טעות בידי, הוא ממש לא מתכוון לוותר לי.

"רן! תרים את הראש מיד!" הוא צועק, ותוך כדי שאני מרים את הראש באיטיות הוא ממשיך לצעוק, "מי שלא מתאים לו לדבר על מצעדי תועבה וזימה ובמקום להקשיב לי הוא בוחר לישון שיקום ויצא מהכיתה!", אף אחד כמובן לא לוקח ברצינות את מה שהוא אומר, אבל משום מה אני, בלי בכלל לשים לב למה שאני עושה, ובלי לחשוב, קם, ויוצא מהכיתה, בלי להסתכל ימינה ושמאלה, רק הדלת לנגד עיניי, והידיעה שזה בלתי נסבל כל העינוי הזה על הבוקר, ואני לא חושב בכלל על ההשלכות של מה שאני עושה, ועל מה שחברי לכיתה עלולים לחשוב עליי בעקבות ההפגנתיות שבה אני יוצא מהכיתה.

"רן אם אתה יוצא מהכיתה הזאת אתה לא חוזר אליה!" הוא צועק לעברי בזמן שאני כולי בהליכת אמוק הישר אל הדלת, ומובן שאני יוצא וטורק אותה חזק מאחורי בעצבים, ורץ במהירות אל פינת העישון הנסתרת לנסות להרגיע את הרעד שאחז בכל גופי.

***

"אני לא יודע מה אתה יודע ומה לא, אבל יש בכיתה שלך עוד אחד כזה שפנה אליי", אמר לי אורי אחרי שסיימתי אני לדבר.

השמות אצלי כבר רצים בראש, ואף שם לא גורם לי להיות מופתע, אבל אז כשעוד הייתי תלמיד ישיבה תיכונית תמים ומבוהל, לא העליתי בדעתי לרגע שיש עוד אחד כמוני בכל הישיבה כולה, כי כל מי שהיה קשור לכדורגל-כדורסל-ספורט, או שהייתה לו סוג של צדיקות כזאת, אוטומטית ירד לי מרשימת החשודים, וכך כמעט כיתה שלמה הייתה נקייה מחשדות בגלל סטראוטיפים שגויים שלי.

הוא המשיך ואמר שהוא כבר לא מפנה ל"עצת נפש" כי כל ההפניות שהיו דרכו (והיו כמה וכמה לטענתו) הסתיימו ב"מפח נפש". שמחתי לשמוע את זה, אך עצבנה אותי העובדה שזה הסתיים במפח נפש והוא פשוט המשיך הלאה. נכון, הוא הפנה אותם לכמה פסיכולוגים מקצועיים שסייעו לאותם בחורים, אבל היה מפח נפש פעם אחרי פעם, וזהו, הוא לא דאג ליידע אף גורם רלוונטי, או לפחות את ראש הישיבה.

ברור לי שהטענות הללו לא מוצדקות כלפיו, אך הן מוצדקות באופן כללי. נמאס לי שהכול עדיין בערפל כבד כל כך, רבנים עדיין נבוכים מול הסיפור הזה, והאינסטינקט הבסיסי של הרבה רבנים זה להפנות אוטומטית ל"עצת נפש", בלי בירור, בלי ידע, כמו עדר כבשים.

אינני דורש פתרון כאן ועכשיו, או איזה קסם, מה שאני מבקש זה קודם כל רגישות ואמפטיה כלפי הנושא הזה. אני אישית נתקלתי לא פעם בחוסר רגישות משווע כשבאתי להתייעץ או לשאול שאלה, וחוסר הרגישות הזה נובע משני דברים: בורות, ומבוכה מאוד גדולה של רבנים אל מול כל הנושא הזה.

השכיל לעשות הרב אבינר, ושם את הקלפים על השולחן, אומר את מה שיש לו להגיד בפשטות גמורה, מבחינתו אני חולה, אני "אומלל הפוך", ויש לי חובה הלכתית לשנות את הנטייה המינית שלי, לא משנה איך, לא משנה כמה ולמה, פשוט לשנות ולעלות על טייס אוטומטי לחתונה.

נו, לפחות אחד אומר מה שיש לו להגיד בלי לפחד, "אם אתה חייב – סימן שאתה יכול", זהו ציטוט מאחד המאמרים שלו בנושא.

שוב הבלבול והתסכול מכל המצב הזה מציפים אותי, אחרי גל של אופוריה ששטף אותי.

רבנים! תתעוררו! אין לכם לאן לברוח! אין! אם לא תתעסקו עם זה עכשיו, תצטרכו להתעסק עם זה בעוד כמה שנים, כשהמצב יהיה אחרת לחלוטין, צבעוני משהו, זוגות של גברים דתיים ישבו יחד סביב שולחן השבת, ילמדו יחד תורה, יחלקו בלילה מיטה זוגית, תהיה להם מגירה משותפת של תחתונים, והם גם יכבסו זה לזה את הציציות.

4 תגובות

תגובות בפייסבוק

להגיב על רן לבטל

האימייל לא יוצג באתר.

  1. השורה האחרונה הכי חזקה מבחינתי
    זוגות של גברים דתיים ישבו יחד סביב שולחן השבת, ילמדו יחד תורה, יחלקו בלילה מיטה זוגית, תהיה להם מגירה משותפת של תחתונים, והם גם יכבסו זה לזה את הציציות.

    כל כך פשוטה וישירה. תהיה להם מגירה משותפת. והם יכבסו זה לזה את הציציות.

    לא הבנתי אבל את הקריאה להתעוררות. מה יש להם להתעורר, אין להם שום אפשרות לפיתרון הכל חתום בדיו ובספר. הדבר היחיד שהם יכולים לעשות זה לומר שהם מבינים שקשה להיות הומו ודתי. הם לא יכולים להתיר כלום. או לשנות מציאות חברתית.

  2. אני לא מאמין!
    לא רק שאתה כותב על אותם דברים, גם לקחת את הכוכביות בין קטעים… (צ)
    ועכשיו ברצינות – ממש נהניתי לקרוא 🙂
    מהשכן בבלוגיה.

  3. 🙂 תודה
    הפוסט הזה היה כתוב הרבה לפני שהאתר עלה בבלוג הישן שלי בתפוז….
    אגב אם כבר לקחת דברים אז אתב לקחת לי את השם, כי השם ההלוג הישן היה שחר:)