הרב קולא מרבני בית הלל עונה למבקרי הפסק בעניין הומואים דתיים | הלכה

"מהם גבולות הפתיחות, מה יהיה מותר ומה אסור – זהו דבר שראוי להתלבן הלכתית ולפי יכולת ההכלה של הקהילה. אבל יש מקום לומר בבהירות: תפקידה של הקהילה בזמן הזה, איננו להפנות עורף. עליה להתאמץ כמיטב יכולתה לפרוס כנפיה על בניה, לבל יידח ממנה נידח" – הרב עמית קולא, ראש בית המדרש ההלכתי בארגון רבני בית הלל, משיב לרבנים שביקרו את הפסק של הארגון

הרב קולא
הרב קולא

מסמך בית הלל העוסק ביחס של הקהילה לבעלי נטייה חד מינית זכה לביקורת ולמבקרים רבים בקרב אנשי התורה ורבניה. חלק מן הביקורת נוסח בנימוס, חלקה בבוטות. אצל חלק מן המבקרים ניכר שלא קראו את המסמך, אצל אחרים שלא דקדקו בו כראוי. מובן שניתן לחלוק בהלכה ובוודאי על מסמך בית הלל, אך אין זה נכון שהוא נכתב והוכרע תחת לחץ חיצוני ובוודאי לא מתוך גחמת לב פרטית. אפשר לקיים מחלוקת בהלכה תוך כבוד לדעה האחרת, התייחס אליה כמו שהיית רוצה שיתייחסו לדעתך שלך. מחלוקת מכובדת ומכבדת תרחיב ותגדיל את עולם התורה ואת כבודה בעיני הציבור הרחב.

מהם עקרונותיו של המסמך? יסודותיו ההלכתיים, כמעט מובנים מאליהם. ראשית, הוא חוזר אל הדבר הפשוט כי קשר מיני בין שני בני זוג מאותו המין – אסור. שנית, הוא מדגיש: מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' מקיפה גם את בעלי הנטייה החד מינית ולכן יש להכילם ולקרבם ולשתפם בקהילה. גם הכרעה זו פשוטה, כמו שלימדו רבותינו בדורות האחרונים: אין להזניח אפילו את מי שרחקו משמירת המצוות ויש לקרבם בעבותות אהבה.

שני כללים אלו מצריכים פירוט רב, הן ביחס לגבולות האיסורים ושורשיהם והן ביחס לאופי ההכלה וגדריה. ייתכן שלאור התגובות הרבות נצטרך, בע"ה, לברר דברים אלו בעתיד. אך הבסיס ליחס הנכון לבני הנטייה החד מינית מצדה של הקהילה הוא האיזון שמופיע בפסקה הקודמת.

אז למה יש שאינם מסכימים לדברים פשוטים אלו? האם זה מפני שפתחנו בדיבור על מה שבדרך כלל לא מדברים? וכי אפשר לדום בשעה שהקהילה והקהילות מצויות במבוכה, ובעקבות זאת, בעיקר במקומות שבהם אין הנהגה רוחנית מובהקת, נוטות להתנהגות לא נכונה על פי המוסר וההלכה?

האם זה מפני שהמסמך אומר בגלוי שהנטייה ההומוסקסואלית לא פוסחת גם על שומרי מצוות? וכי טוב להתכחש למציאות?

האם זה מפני שהמסמך קובע שהנטייה אינה חטא? וכי דבר זה אפשר לחלוק בו? הלא התורה וההלכה אינן אוסרות אלא את המעשה ואינן מצוות על נטיות. וכי ניתן להעלות על הדעת שאדם יגונה על מה שלא בחר בו?

האם זה מפני שהמסמך שם על השולחן את מורכבות מצבם של אנשים דתיים בעלי נטייה חד מינית, את הקושי הגדול שלהם להכריע בין שני צדדים באישיותם? וכי אין זו חובה אנושית לגלות אמפטיה, וחובה דתית שלא לדון את חברך עד שתגיע למקומו?

ואולי זה מפני הקביעה והתביעה לקהילה שלא להפנות עורף לבעלי הנטייה החד מינית ואפילו לאלו שנכשלים בעבירה? וכי יש עדות לכך שדרך ההתנכרות מביאה תועלת? האם אין עדויות רבות מן המציאות שלא על זה הדרך תהא תפארתנו: לא בניכור למחללי שבת שלא נכנעים תחת זריקות אבנים ולא בביטויי מאיסה כלפי אנשים בעלי נטייה חד מינית שנטייתם לא תשתנה גם אם בית הכנסת יהיה סגור בפניהם?

הלא מקובל היום, כך נדמה לי, שהורים אינם דוחים את בנם שעזב את דרך שמירת התורה והמצוות. ההוראות של מנהיגי הרוח והחינוך הם כאל: מקרבים, מחבקים ומקווים. האם הורים לבן עם נטייה חד מינית, שחי בשותפות עם בן זוג, צריכים לנהוג אחרת? ברור שהמציאות מורכבת. ברור שלא כל משפחה מגיבה, מכילה וקובעת כללי התנהגות הדומים לחברתה, אך דומה כי זה אכן הכלל.

ומה עם המשפחה הרחבה – הקהילה? האם היא תסמוך רק על הכלת ההורים? האם הורים יכולים לחיות בבידוד ולהפוך הם עצמם למנודים? כשבן שעזב את הדת, בא לבקר את הוריו, ומגיע לשערי בית הכנסת בשבת, האם נחסום את הדלת בפניו? נאיר לו פנים, או נחשיך? האם לא ניתן להעלות על הדעת, שבמידה והוא מגיע לתפילה באופן קבוע, שאף נציע לו לעלות לתורה? ולמה ייגרע מי שחוטא באיסורים אחרים?

לא קל להכריע בסוגיה זו באופן נכון, מבחינה מעשית. מהם גבולות הפתיחות, מה יהיה מותר ומה אסור – זהו דבר שראוי להתלבן הלכתית ולפי יכולת ההכלה של הקהילה. אבל יש מקום לומר בבהירות: תפקידה של הקהילה בזמן הזה, איננו להפנות עורף. עליה להתאמץ כמיטב יכולתה לפרוס כנפיה על בניה, לבל יידח ממנה נידח.

כך אומר הלב, כך אומרת ההלכה, וכך ראוי להכריע.

* * *

שימו לב: בקרוב יתארח הרב קולא יתארח בפייסבוק של כמוך וישיב על שאלותיכם במקוון. פרטים בקרוב.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.