סיכום מפגש תמוז תשע"ו: שני משתתפים שהגיעו בפעם הראשונה לכמוך מסכמים את הקרנת "מי יאהב אותי עכשיו" והדיון | אירועים ומפגשים

יוסף: "עוד מדרגה בדרך החיפוש שלי את עצמי". אופק: "אני מתחיל להרגיש קצת יותר נינוח ורגוע. אנשים מכמוך אומרים לי שטוב שבאתי, אני מסכים איתם, הם נפלאים" * שני סיכומים מיוחדים למפגש הקרנת הסרט התיעודי "מי יאהב אותי עכשיו?" בהשתתפות היוצרים, גיבור הסרט ואימא שלו. מחר נעלה קטעי וידאו מהדיון

הסיכום של אופק

אני רוצה להגיד תודה, אבל לא סתם תודה, תודה מהמקום הכי עמוק בלב, על תחושת ההכלה, על הבית החם, בעצם, פשוט על הכול

אז הגעתי למפגש.

התלבטתי המון, להגיע, לא להגיע.

השעה 20:15 , תל אביב.

אני מוצא את עצמי עומד שם בכניסה, מנסה להסדיר דופק, מנסה להסדיר נשימה.

עוד סיגריה, עוד שתיים שלוש מחשבות, עוד נשימה, נכנסתי.

כוס שתייה קלה וכיבוד קל, ניגשים אליי 2 אנשים, לוחצים ידיים, טוב שבאת הם אומרים. והלב קצת מפסיק לדפוק בצורה מוגזמת, הם נותנים לי תחושה טובה, אני מרגיש קצת יותר בטוח.
ופתאום קוראים לכולם ואומרים שכבר התחיל הסרט.

והסרט? מהשנייה שהוא מתחיל אני מרגיש שזה כל כך חזק. אני לא חושב שיש מספיק מילים כדי לתאר את כל הרגשות שזה מעלה בך. צער, אבל, כעס, נחמה, הזדהות.

איך מישהו הסכים להכניס לתוך החיים הכי אישיים שלו מצלמה. איך הוא היה מסוגל להכניס מצלמה עמוק לתוך כל הפצעים שלו, חשוף, פגיע, לא מוגן.

הסרט הזה נותן לך כל כך הרבה חומר למחשבה, מעלה בך כל כך הרבה רגשות מעורבים, היה שם המון עצב, המון הסתכלות על המציאות בעיניים, בלי פילטרים, טבעי, אמתי. לא זה לא עוד סרט עם "happy end" (סוף טוב) ואבק כוכבים. זה סרט שמזכיר לך עד כמה החיים האלה חזקים מאיתנו, עד כמה המציאות שלו, של סער גיבור הסרט, היא קשה. אבל הוא, הוא לא מוותר, הוא צולל עוד יותר עמוק, עמוק פנימה אל חדרי הלב והנפש, וכל זה מול מצלמה. אבל הוא לא מוותר, לא מרים ידיים. נגמר הסרט. נדלקים האורות. פתאום אני יכול להבחין בכל האנשים סביבי, וגם הם מבחינים בי. "פנים חדשות באו לכאן".

מחיאות כפיים. יוצר הסרט נכנס. ומיד אחריו נכנסים סער ואימא שלו המדהימים. אני מרגיש שאני לא מצליח לעכל שהאנשים האלה שעומדים מולי מכילים בתוכם את כל המציאות המורכבת הזאת. הגיע להם יותר ממחיאות כפיים. הגיע להם חיבוק.

שלב הדיון. רעיון כל כך יפה, ואמרו לנו שאנחנו יכולים לשאול הכול, אבל הכול.

והחבר'ה שאלו, שאלות כל כך טובות וחזקות, חלקן עמוקות וחלקן אפילו קצת כואבות.

והם ענו, בלי להתבייש, בלי לגמגם לפני כל תשובה שיוצאת להם מהפה.

והאימא? מימי לא ראיתי דמות שמסוגלת להכיל בכזאת צורה.

מה שהרגשתי באותו רגע זה פשוט שאני רוצה לקום ולחבק את כולם, כמו שהם, ככה.

הרגשתי שאני לא רוצה שזה יסתיים, והייתה תחושה שגם כל מי שמסביבי מרגיש את אותו הדבר.

לכל דבר יש סוף, אבל הכי חשוב זה להישאר עם טעם של עוד, וכך בהחלט נשארתי.

המפגש מגיע לסופו, אני עומד בתוך קבוצה של אנשים, שרובם הכמעט מוחלט זר לי, כמה אנשים מגיעים לקבל את פניי, לוחצים ידיים, מקבלים את פניי בחיוך, שואלים לשמי וקצת על אודותיי.

אני מתחיל להרגיש קצת יותר נינוח, רגוע יותר. אמרו לי שטוב שבאתי, אני מסכים איתם, הם נפלאים.

הרבה מאיתנו מחפשים הזדהות, למצוא אדם שהוא אולי, אפילו קצת, כמוני, כמוך.

וכשאתה מוצא, אתה פתאום מבין שזה כל כך נצרך וזה כל כך מנחם. זה מסוגל לשכך כאב, לרפאות פצעים.

וזה היה שם, והיה אפשר להרגיש את זה באוויר.

אני רוצה להגיד תודה, אבל לא סתם תודה, תודה מהמקום הכי עמוק בלב, על תחושת ההכלה, על הבית החם, בעצם, פשוט על הכול.

אופק

הסיכום של יוסף

נכנסתי לחדר החשוך והתיישבתי, והלחץ שלי ירד עד לרגע שבו האורות נדלקו ועברה לי בראש המחשבה שכולם יפנו מבטים ל"בחור החדש". אך התבדיתי, ונרגעתי

זאת הפעם הראשונה שלי בכמוך. עוד מדרגה בדרך החיפוש שלי את עצמי.

המון חששות, המון דמיונות. הפחד מהחשיפה, התהייה אם אני שייך בכלל לקבוצה הזו? האם יש מישהו כמוני? האם אני כמוך?

ובכל זאת החלטתי. אני מגיע. יהיה מה שיהיה.

הגעתי קצת באיחור, הסרט כבר רץ אבל גם מהנקודה שבה אני הצטרפתי יכולתי להבין את מהלך הסרט כולו. ועצם האיחור נתן לי הרגשה של נחיתה רכה – נכנסתי לחדר החשוך והתיישבתי, והלחץ שלי ירד עד לרגע שבו האורות נדלקו ועברה לי בראש המחשבה שכולם יפנו מבטים ל"בחור החדש". אך התבדיתי, ונרגעתי.

מיד בסיום הסרט נכנסו יוצר הסרט, גיבור הסרט ואמו והיה דיון מרתק עמם. הרגשתי שהשאלות שנשאלו, הגיעו מעומק לבם של השואלים, וממקומם האישי.

הסרט עסק בהתמודדות בחייו של הומו, המגיע מבית דתי, ונוסף על כך נשא hiv. הסרט הציג את תגובת המשפחה, ההורים, חוסר הקבלה ואף דחייה.

ברגעים אלה בסרט חשבתי איך המשפחה או החברים שלי יקבלו אותי אם אחליט לשתף אותם. חשבתי לעצמי שסער, מעבר להיותו גיבור הסרט, הוא גיבור המציאות.

המסקנה שלי מהסרט וגם מהשיח עם סער ואמו, היא שבהקשבה ופתיחות לב אמתית (תוך התעלמות מדעות קדומות, וחוסר ידיעה), אפשר לקבל את האדם השונה מאיתנו. גם אם לא מסכימים איתו על שום דבר- אפשר להכיל, לתת לו מקום.

בפן החברתי עוד נותרי בי תהיות באשר למקומי בקבוצה, אם אני שייך, אם לאו. כיוון שמיהרתי להספיק את האוטובוס הביתה לא היה לי מספיק זמן להכיר ולשוחח עם חברי הקבוצה וקצת התבאסתי.

כרגע אני מחכה למפגש הבא.

יוסף

 

לצפייה בקטעי וידאו מתוך הדיון- לחצו כאן

הסרט התיעודי "מי יאהב אותי עכשיו", מוקרן כעת בבתי הקולנוע והוא זוכה לביקורות טובות. אע"פ שהסרט מוקרן כעת באקרנים הסכימו יוצרי הסרט – האחים תומר וברק היימן – להקרין אותו בהקרנה מיוחדת לחברי כמוך. להקרנה המיוחדת הגיע גם גיבור הסרט – סער מעוז, דתל"ש שגדל בשדה אליהו מבית הקיבוץ הדתי, וכן אימא שלו וגם אחד מיוצרי הסרט.

הסרט מביא את סיפורו של סער מעוז, בכור מבין שבעה אחים במשפחה דתית-לאומית משדה אליהו, שיצא מהארון בנעוריו והחליט לעזוב ללונדון לאור תגובת משפחתו.

במהלך חייו בלונדון הוא מעצב את זהותו מחדש תוך שהוא מתרחק ממשפחתו ומתנתק מהדת ואף הופך חבר במקהלת הגברים הגאים של לונדון, שהופכת למשפחתו האלטרנטיבית.

הקרע עם המשפחה הביולוגית מעמיק אף יותר לאחר שסער מאובחן כנשא של נגיף HIV. שבע עשרה שנה לאחר שעזב, סער מחליט לשוב לארץ ולמשפחתו ולהתמודד עם החיים שהותיר מאחור (מתוך אתר סרט).

המפגש היה בתאריך ח' בתמוז, 14 ביולי למניינם, יום חמישי, בתל אביב.

פרטים על המיקום המדויק נשלחו רק למי שחבר ברשימת התפוצה שלנו.

רוצים להצטרף לרשימה ולהתעדכן באשר למפגשים הבאים? צרו עמנו קשר: kamoha.or@gmail.com

שימו לב: למען שמירה על צביון הקבוצה ולמען הנוהל התקין, אין להביא חבר חדש מבלי לעדכן אותנו מראש. ובמילים אחרות: הבאה של חבר חדש למפגש – רק באישור מפורש שלנו.

WGLMN poster HEB GILAYON.indd

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.