פרק עה | החצי השני

ובו אודי מגלה באיזה רגע בחייו – בעבודה, בלימודים, במילואים, באמצע כוס קפה – תתפוס אותו הבשורה שאשתו כורעת ללדת

החצי השני ירחאני מתאר לעצמי שכל זוג הורים בהַמתנה בחודש התשיעי מריצים לעצמם בראש כל מיני תסריטים של איך זה יקרה בסופו של דבר.

האם תהיה הקפצה מהעבודה או מהלימודים, אולי זה יהיה באמצע כוס קפה של בין ערביים כשהמים ירדו או הצירים פתאום יתְכפו ויתקפו. אולי בשעה שתיים בלילה תרגיש מרפק בצלעות בתוספת איזו קללה עסיסית ואז תתפוס את תיק "יום הדין" ותרוצו לבית החולים. הסיוט הכי גרוע הוא שתהיה בכלל במילואים או במקום רחוק אחר ולא תוכל להגיע בכלל.

אבל האמת היא שהתסריט שהתרחש אצלנו ממש לא היה דומה לשום דבר שתכננו.

זה התחיל כשאני וראובן הלכנו למסיבת "זבד הבת" של אייל ושלום, זוג שהכרתי באוניברסיטה ועכשיו יש להם בת מנפאל. נראה שגם את הסושי הם הביאו משם כי כל מי שאכל ממנו חטף הרעלת קיבה קטלנית. לשמחתי, אני לא אוהב דגים מתים ומסריחים כמו אקווריום שעמד שבועיים בשמש אבל ראובן חיסל חצי מגש לפני שהרגיש שמשהו, אפעס, לא בסדר עם התקרובת.

כך יצא שאת הלילה סיימנו בחדר המיון של בית החולים מחכים לשטיפת קיבה. ישבו שם וחיכינו בין גיחות של ראובן לשירותים עד שהרופא הכריז שכל הסושי נשטף מהמערכת שלו והוא שוב ראוי לבוא בקהל בני האדם.

בדיוק באותו רגע, אני זוכר שזה היה בשעה שתיים ושבע דקות לאחר חצות, צלצל הטלפון וליבת הייתה על הקו.

"איפה אתם?" היא שאלה בהיסטריה.

"בחדר מיון", עניתי לה ורציתי להתחיל לספר לה מה עבר עלינו בשעות האחרונות אבל היא פשוט חתכה אותי באמצע מילה.

"אז תישארו שם. אני מביאה את אודליה. התיק אצלך?"

"הוא אצלי בתא המטען. ארוץ לקחת אותו. זה צירים או ירידת מים?"

"גם וגם. כל הסלון בריכה והיא צורחת כמו חבר 'לה פמיליה' מול סכנין".

"עד כדי כך? אין בעיה, אנחנו נחכה לכן כאן".

כך נגמר לו פרק א בבילוי הלילי שלי בבית החולים, ונפתח פרק ב – הרבה יותר מעניין ובטח פחות ריחני.

Print this pageEmail this to someoneTweet about this on TwitterShare on Facebook

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.