חודש לאחר הפיגוע באגודה: הרצח והשחזור | הלכה

"עלינו גם להודות באמת הלא מלבבת, כי יש בתוכנו אווירת רתיעה, שנאה ודה-הומניזציה כלפי צעירים תמימים בעלי נטיות ודעות שונות […] צריכים אנו לחקור מדוע באמת איסור התורה הזה מצית אותנו יותר מתועבות ואיסורים אחרים שבתורה, עד גילויי עוינות מוחצנת מצד חלקנו כלפי החד-מיניים עד האחרון והאומלל שבהם" * זה מה שנכתב בעיתון "בשבע", לא פחות, בידי אבי סגל

שוב עובר השיח הציבורי במסלול מעגלי קבוע ומוכר שתוצאותיו ידועות מראש, בערך כמו חקירות שרים במשטרה. אין צורך להפליג למחוזות נידחים כדי למצוא את דרכנו בניתוח האירועים האחרונים. די בהעתקת הטקסטים הישנים, בהעברתם, במילוי חפוז של השורות הריקות ובמציאת כותרת מבריקה בעיני הכותב. נגיד, משהו בנוסח "הרצח והשחזור". איך זה?

האירוע התורן: רצח במועדון ההומו-לסבי, שבוצע על ידי אדם בלתי ידוע – נכון לרגע סגירת המדור. כצפוי, עורר האירוע את תמיכתה הבלתי מסויגת של התקשורת בצד 'הנכון', הצד המותקף והחלש לטעמה. אבל אל דאגה, מחר היא כבר תחזור למסגרת החדשותית הרגילה: בעד הפלשתינים, נגד המתנחלים. אלא שכרגע מטפסים חברי הקהילה הגאה לראש סדר היום הציבורי, עם או בלי קשר לאירוע המדובר.
כמו תמיד, הטיפול התקשורתי בפרשה מונע על ידי רגשות הזדהות ושנאה, לצד בורות ושטחיות המערבבות מין בשאינו מינו ויוצרות סלט ים תיכוני של טיעונים. כך, למשל, מתערבבים יחד נושאים שונים כמו היחס להומואים והיחס למצעד הגאווה, כך חיים יחד בכיף הסתה לרצח ומאבק תרבותי לגיטימי, וכך מוכנסים לאותו הסיר אנשי ש"ס, הדתיים בכלל והמאמרים של מנחם בן.

בנוסף, מתעלמת התקשורת בשיטתיות מאותן עובדות העלולות להרוס לה את הקונספציה, ובמקביל מציינת 'עובדות' לא מבוססות. כך שיתפה התקשורת פעולה עם טיעוני השנאה המגזרית, מבלי שידעה מיהו הרוצח ומהם מניעיו. כך גם פמפמה את נושא ההסתה נגד הקהילה הגאה, אף שרוב הציטוטים שהביאה אינם מהווים הסתה כלל, מקסימום גסות רוח בסגנון "אנשים חולים הזקוקים לטיפול" (אלי ישי, עיין שם). אולי אני טועה, אבל לא זכור לי שפוליטיקאי כלשהו כינה את בעלי הנטיות החד-מיניות "סרטן עם גרורות", האשים אותם ברצח ובגזל ודרש להחריב את ביתם. גם לא זכור לי שדמויות של הומואים צרחו "נאצי" בתוכניות סאטירה, אף שהשואה אינה נעדרת מהרטוריקה של בכירי הקהילה.

ועם זאת, עלינו גם להודות באמת הלא מלבבת, כי יש בתוכנו אווירת רתיעה, שנאה ודה-הומניזציה כלפי צעירים תמימים בעלי נטיות ודעות שונות, בנוסף להתנגדות הלגיטימית שלנו לתרבותם ולהתנהלותם הפומבית. בלי שום קשר לרצח שאירע השבוע, צריכים אנו לחקור מדוע באמת איסור התורה הזה מצית אותנו יותר מתועבות ואיסורים אחרים שבתורה, עד גילויי עוינות מוחצנת מצד חלקנו כלפי החד-מיניים עד האחרון והאומלל שבהם. גם אם בצד השני קיימות תופעות לא פחות קשות של שנאה והסתה כלפינו, זה עדיין לא פוטר אותנו מלנכש את הרגשות הקמאיים שבתוכנו ולנהל את השיח והמאבק האמוני מתוך יושר, ענווה ולב טהור.

(בשבע, "על דעת עצמי", גיליון 354, ט"ז באב תשס"ט, 6.8.09)

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.