פרק עו | החצי השני

ובו שמחה גדולה הלילה – הנס הכפול קורה!

החצי השני ירח נטשתי את ראובן המתאושש בחדר המיון ויצאתי אל פתח בית החולים כשהתיק הקדוש בידי לקבל את פני היולדת.

לא עברו חמש דקות וליבת הגיחה מתוך הלילה ונטשה יצור עגול וגונח בזרועותיי בזמן שהיא הלכה לחפש חניה.

עד שהצלחתי לגלגל את אודליה לדלפק הקבלה, הספיקה גם ליבת להצטרף אלינו כשהיא סמוקה מהתרגשות ומהריצה מהרכב -כמעט כמו אודליה.

לשמחתנו הרַבּה, האחות במשמרת הלילה הייתה האחות שהייתה במשמרת כשסכימנו עם מנהל המחלקה על התנאים המיוחדים שלנו, והיא זכרה את הסיפור ומיד הנפיקה לשלושתנו צמידים.

בדיוק ראובן הצטרף והיא כמעט הנפיקה גם לו צמיד, אבל הוא הבהיר שהוא יישאר בחוץ עם ספר תהילים. התירוץ שלו היה קלקול הקיבה אבל ידעתי שפשוט זה לא בשבילו (אין לו קיבה לזה – משחק מילים משעשע).

האחות קיבלה את אודליה והשכיבה אותה על מיטה לבדיקות, ואני הייתי עסוק בלהרגיע את ליבת שלחץ הדם שלה חישב להגיע ל-300\150.

הכול נראה בסדר אלא שהפתיחה עדיין הייתה קטנה מדי, ולכן ישבנו להתלוצץ עם החולה ולהסתלבט על כל המכשירים שהקיפו והתקיפו אותה.

עברה שעה שבה מדדנו מרחקים בין צירים והשווינו את הגרף הנוכחי לזה הקודם. אני סיפרתי לבנות את כל הידוע לי על לידות ואפילו ליבת קצת נרגעה. האחות הנחמדה, הודיה, שבה לביקורת ועדכנה אותנו שהפתיחה מתקדמת יפה ואולי אפילו יהיו תוצאות לפני עלות השחר. ראובן נרדם בחוץ עם התהילים בידיים והכול התקדם בבטחה.

פתאום, אודליה נתנה צרחה ותפסה את הבטן בשתי הידיים. הודיה נזעקה לבדוק מה קורה והחליטה שהגיע הזמן לעבור לחדר הלידה.

כמי שראה בדביקות את כל פרקי הסדרה "בייבי בום" ידעתי בדיוק מה הולך לקרות, ואכן הכול עבד לפי הספר. המיילדת הייתה מדהימה ואפילו הרופא היה בסדר (אע"פ שליבת לא אהבה את הרעיון שגבר נוגע באודליה, ואני סתם לא זרמתי איתו כי הוא היה מכוער – מתברר שגם אני רדוד לפעמים). הוכרזה פתיחה מלאה והמיילדת הכריזה שהיא כבר רואה את הראש.

עוד כמה "תדחפי חמודה, זה תכף נגמר", מצד המיילדת, וגם כמה "אודליה שלי, איזה גיבורה נשית את. תכף את אימא" מצד ליבת, וכמה תזכורות מצדי על נשימה סדירה.

ואז קרה הנס.

בשעה ארבע ושלושים וארבע דקות לפנות בוקר נולד בני בכורי.

מכיוון שמיד התחילה הלידה השנייה, נתנו אותו לי ואני פשוט החזקתי אותו והתמסטלתי מהריח שלו.

אחרי כמה דקות נתתי אותו לליבת והתחלפנו.

רבע שעה עברה והנס התרחש שוב והפעם הפציעה לעולם אחותו התאומה.

נתנו את שני העוללים לאימא הטרייה ונתנו לה ליהנות מפרי עמלה.

אני וליבת עמדנו משני צדיה ופשוט חווינו את הרגע.

ראיתי אותן זורחות והרגשתי צורך דחוף לצאת לראובן. מצאתי אותו דווקא ערני – קורא את פרק ק' בתהילים. כשהוא ראה אותי יוצא זורח מחדר הלידה הוא הבין הכול. עמדנו מחובקים באמצע החדר ולא היה אכפת לנו מכל העולם.

אני כבר לא רק אני. עכשיו אני חלק ממשפחה.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.