הרב דורפמן: "הגישה שלי להומוסקסואליות היא המיינסטרים של היהדות" | הלכה

בספרו החדש "פעמיים באהבה" כתב הרב דורפמן תשובה בנושא "יחס התורה לחד-מיניות", ובריאיון מיוחד לאתר כמוך הוא מסביר כי הופתע מהתגובות ולפיהן הציג "גישה חדשה, מבינה, אנושית". למה? "כי אם הבנה לקושי אנושי וניסיון למצוא פתרונות נראים כחידוש ביהדות – התרחקנו הרבה מן הבאר"

פעמיים באהבה - כריכת הספרהרב מאיר דורפמן, 45, מרצה לפסיכולוגיה-יהודית ולתלמוד ב"המקום – מרכז תרבות ורוח" בתל אביב, מחבר ספרי ה"מרבדים" על התלמוד, מלמד במסגרות "הדף היומי" בירושלים. הרב דורפמן הוא גם זמר ומוזיקאי המרבה להופיע בפני קהילות יהודיות בעולם.

בספרו החדש "פעמיים באהבה" הוא קיבץ שאלות נוקבות על ההלכה והיהדות ששאלו אותו צעירי תל אביב בשיעוריו ב"המקום" ברחוב ברנר 5 בתל אביב, בלב הברנז'ה התל אביבית.

השאלות נוגעות בנושאים כמו התמודדות עם אמונה במשבר, אהבה ובדידות, הלכות קטנות ו"מציקות", נישואין וגירושין, מוות של קרוב, איך נדע את יעודנו בחיים, תחושת מועקה לקראת יום כיפור, שינוי שם, הנחת תפילין לאישה, מי קובע את ההלכה ומה יחס התורה לחד-מיניות (ראו למטה את השאלה והתשובה).

לרגל צאת ספרו ראיינו לאתר כמוך את הרב דורפמן.

התשובה שלך בנושא הומוסקסואליות מקיפה ומרשימה. האם קיבלת תגובות מיוחדות על התשובה שלך בספר?

כן, והאמת היא שהתפלאתי. התשובה בספר דיברה אל הרבה אנשים, והרי אין בה חידוש מהותי. התברר לי שהדעות הקדומות שולטות חזק יותר משחשבתי. אני לא בטוח שהתגובות באו מאנשים שבאמת נמצאים בניסיון הזה, אלא יותר מכך שהנושא הפך לסמל. למשל, מישהי שקראה את הפרק אמרה לי שהגישה מוצאת חן בעיניה. לא שהיא מסכימה עם כל מה שכתוב, אבל שיש כאן גישה חדשה, מבינה, אנושית. אמרתי לה: אני רק מביא ומתרגם את בית המדרש הישן, את דעת רבותיי שממשיכים את דעת רבותיהם גדולי הדורות, זה ה"מיינסטרים" של היהדות. הראיתי תשובה זו לאחד מגדולי תלמידי החכמים בדורנו, עוד בכתב היד, שאלתי האם היא נכונה כדרך הסברה, והוא אמר לי – בדיוק כך.

לכן התגובות המיוחדות הללו צריכות להדליק נורות אדומות – לאן הגיעה ההיכרות, או חוסר ההיכרות עם היהדות, וכולנו אשמים. אם הבנה לקושי אנושי, אם הקשבה וניסיון למצוא פתרונות לכל קשיי החיים, נראים כחידוש ביהדות – אז התרחקנו הרבה מן הבאר.

דומני שר' חיים מבריסק הוא זה שאמר שהוא מוכן לענות לכל השאלות, בתנאי שהשאלות קודמות לתשובות ולא להפך. אותי תמיד מעניינת המוטיבציה של האדם, למה הוא חותר, מאיזה מקום בנפש הוא כותב. נושא החד-מיניות עלה בספר כפרק אחד, אבל האמירה בו ובכל הפרקים זהה. אני מחפש את נקודת המוצא. מי שבא מאהבה – ימצא ביהדות תשובות לכול, ימצא מענה לקשיי חייו. לא תמיד פתרונות, אבל דרך חיים. מי שבא לקנטר, והיו גם הרבה תגובות כאלה, במיוחד אצל מי שקרא רק את הפרק הזה – לא זאת התורה שלנו.

בחרת לשבץ בספר שאלות מרכזיות ונושאים שמטרידים היום את הציבור. זה אומר שנתקלת רבות בשאלות בתחום החד-מיני.

כן, הנושא עולה במיוחד בכל פעם שיש איזו כותרת בחדשות שקשורה לעניין הזה. ושוב – לא רבים פנו בנושא עצמו, כמו בסמל שבו. זה מובן לחלוטין, כי אני לא מתיימר להבין בתחום הזה, אבל כן הפליא אותי כמה שכל כך הרבה אנשים רואים בעניין סמל. פסיכולוג שהתחיל להגיע לשיעורים שלי בתקופה שבה אחת הפרשיות התפרסמה בתקשורת, כתב לי שהנה כל מה שהיהדות חונקת מתפרץ החוצה בדרכים לא כשרות, והנה פרויד כתב ש… וכו' וכו'. מגילה ארוכה על חשכת היהדות בתחום הזה. כתבתי לו שהסגנון נשמע כקנטור כללי נגד היהדות, בוא נפגש, נברר את הנושא, ונדבר על היהדות שלנו בכלל, ועל הדרך שבה אנחנו חווים אותה מילדותנו. נפגשנו כמה פעמים ב"המקום" לשיחות ארוכות. מאוחר יותר הוא עבר לירושלים, וכתב לי בנימה מאד שונה. הוא סיפר שיש לו חברותא מדי יום ב"מכון מאיר", הוא לומד גמרא בפעם הראשונה בחייו, והגמרא ממתיקה את חייו. אני נותן את זה כדוגמה לכך שהרבה יותר מאשר תוכן השיח – חשוב המקום בנפש שממנו באים לשיח.

הרב דורפמן
הרב מאיר דורפמן

אתה חושב שיש יותר הומואים היום מבעבר?

אני לא בטוח שיש יותר. נכון שהנושא ההומוסקסואלי הפך לסמל, אבל עניינית – אני לא יודע, לא העמקתי בתחום. הנושא המיני בכלל מעסיק את העולם יותר. הרב סולובייצ'יק כתב הרבה על הקושי של האדם בעולם המודרני הזר, הקר, המנוכר, הציני, התלוש, ה"חד פעמי". נראה שהקושי גדל שבעתיים אצל אנשים שלא מסוגלים או שמתקשים לבנות תא משפחתי אינטימי של אהבה. אבל התשובה צריכה להיעשות ע"י כולנו. הרי אהבה איננה רק בזוגיות, אהבה היא אורח חיים כולל. אנשים של אהבה הם תמיד כאלה, ביחס לכול, זהו מצב בנפש.

באחד מפרקי הספר תיארתי את המצב הזה כגל, כרשת שידור, אדם שמכוון קבוע על אותו הגל, כך הוא חי. כשאורח החיים נעשה פחות אישי ואנושי, כשאדם לא מכיר את השכנים שלו, כשערך הקהילתיות נפגע, כשהמילה הגבוהה "אהבה" משמשת במקום המילה תאווה, נעשה קשה יותר לכולם, ובמיוחד לאנשים הנ"ל.

אתה מאמין בטיפולים פסיכולוגים להומואים?

אין לי ידע מקצועי, מעולם לא העמקתי בתחום. אבל אני משוכנע שכמו בכל נושא, יש לרצון להצליח השפעה רבה, כמו לקטרוגים שהמטופל יהיה חשוף אליהם מ"העולם המתקדם" מצד שני. כשאדם יוצא לכל דרך שהיא עם ספיקות תמידיים, ושומע לאורך כל הדרך קול שמזלזל ומחליש – סיכויי ההצלחה הולכים וקטנים. כשהוא לא שומע ל"עצת מרגלים" – קל יותר לנסות תהליך. ברור שקולות התנגדות רבים לכל טיפול לא באים מאנשים בעלי התייחסות עניינית, אלא מאנשים שלא רואים בכלל אתגר בהצלחת הטיפול, שלא חושבים שיש בעיה שדורשת טיפול, שהתורה ואורח החיים המסורתי הוא בעיניהם מחשך.

לאחר קריאת התשובה בספר, אני עדיין מנסה להבין מה ה"שורה התחתונה" לאדם שהלך לטיפולים והם לא עזרו, והוא נמשך אך ורק לגברים. מה עליו לעשות? להיות רווק כל חייו?

בהתלבטות צריכים להיות שני צדדים לפחות. מהן האפשרויות שלו? אם הוא לגמרי לא מסוגל לקיים מצות פריה ורביה ומצות עונה, הרי הוא אנוס. כיצד יניח תפילין מי שאין לו ידיים ח"ו? כיצד ישירו לוויים במקדש, כשאין בית מקדש בהר? כיצד יתחתן בן-עזאי כשהוא לא מסוגל לעזוב לרגע את התורה?

אם הוא מסוגל לחיות עם אישה באיזושהי צורה, להקים משפחה, גם אם בקושי עצום, הרי שצריך למצוא פתרונות ודרכים מעשיות, ואני משוכנע שיש. אם הפוסקים בכל הדורות טרחו כל כך להתיר עגונה, ואין כאן המקום לתאר איזה ערך קדוש היה זה בעיניהם, בוודאי יחפשו כל דרך למצוא פתרונות בתוך ההלכה לסייע לאדם כזה להקים משפחה במובן ההלכתי והמסורתי. "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו", אמר הקב"ה, והוא גם אמר בכך, שהוא ברא את האדם כדי להיטיב עמו, ולא חלילה כדי להרע לו. אילו שאלה זו לא הייתה באה משומרי תורה, הייתי מבין שהיא הייתה מכוונת לאפשרות של ויתור על התורה חלילה. כלומר, בוא נציע לך לוותר על האמונה שלך, על יהדותך, ולהחליף את התורה ב"משפחה" כלבבך (כי הרי מעיקרי האמונה הוא "שזאת התורה לא תהא מוחלפת"). האם זו הצעה אנושית? הרי האדם צריך את האמונה לא פחות מכל צורך אחר, אז מה כל כך נדיב בהצעה כזאת? בקיצור: הפתרון לכך לא מצוי ב"שורה תחתונה", אלא היא קשורה ליחס שיש לאדם לכל התורה, וממילא יבוא הפתרון האישי המתאים גם לנושא הזה.

נקודת המוצא צריכה להיות שהיהדות איננה אוסף של איסורים אלא דרך חיים של אהבה, ו"אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו". מכאן ואילך, כל מקרה לגופו. השאלה כללית מאוד, והדרכים השונות להתמודדות רבות כמספר המתמודדים.

שאלה פילוסופית שניסית לגעת בה בתשובה בספר, אבל התשובה שם עדיין לוטה בערפל – מדוע התורה אסרה על משכב זכר?

אנחנו מקיימים את מצוות ה' עם או בלי סיבה ידועה. אנחנו יכולים לשער בלבד חלק מטעמי המצוות. אבל משמע בפירוש התוספות על הסוגיה העוסקת במצות "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה", שלשון "תועבה היא" אומרת שברור לכול ומובן מאליו מהי התועבה שבזה. כלומר, התורה עצמה נתנה מעין סיבה לאיסור, משום שזו תועבה. מה התועבה בזה? גם את זה אנחנו יכולים לשער ע"פ רוח התורה, וע"פ מקומות אחרים שהיא התייחסה לנושאים אלו. כתבתי את התשובה בלשון עדינה וצנועה, כי הספר מיועד גם לרווקים ורווקות, אבל אני חושב שהתשובה שם ברורה. כתבתי שם על הפגם בהדדיות, כתבתי שם על האחריות לקיום עולם, על דאגת התורה הקיצונית לנשים, שבאה לידי ביטוי בכל התורה, אולי גם בזה, שחלילה לא תגיע אישה לידי ניצול או הפקרה. כתבתי על פגיעה בילדים ובכל מהלך חיים טבעי, על יומרה אנושית לנהל את העולם במקום הטבע, במקום הקב"ה, ועוד.

ולסיום, אשרי האנשים החזקים, שנמצאים בקושי הכפול הזה, "אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי", ומעמיקים את הקשר שלהם לתורה, ומחפשים בה את הפתרונות לקשייהם. אני מאמין שרק בדרך זו ימצאו את גאולתם.

תגובה אחת

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.