ד"ת לשוני לפרשת משפטים | דבר תורה לפ"ש

איך עוזבים בלי לעזוב? ומה הקשר של השפות השמיות הארמית, הערבית, האכדית והאוגרתית לכל העניין הזה? עמית לוי בדבר תורה לשוני

כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ (שמות כג, ה)

שתי שאלות עולות מפסוק זה:

1) לכאורה הפירוש של "לחדול" הוא להפסיק. איך אפשר להפסיק מֵעֲזֹב לוֹ אם האדם לא התחיל כלל?

2) לכאורה הפירוש של "עזב" הוא נטש, השאיר, הניח, הפקיר. ואם כן לא מובן לשון עזיבה בפסוק שמדבר על חובה לעזור. גם הלשון עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ אינה ברורה – אם עזב פירוש לנטוש מה הכוונה לנטוש עם בעל החמור שלו אין כל כוונה לנטוש?

תשובות:

1) שני הסברים לשורש חד"ל בעברית:

א. חד"ל (במובן הרווח היום) = להפסיק לעשות לאחר שהתחלת.

ב. חד"ל = הימנעות מלעשות את הדבר.

דוגמה למשמעות ב נמצאת בפרשת פסח שני:

וְהָאִישׁ אֲשֶׁר-הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא-הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן יְ-הוָה לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא

(במדבר ט, יג)

גם בפסוק בפרשתנו וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב הכוונה ותימנע מעזוב לו (מעזוב לו = מעזוב אותו / הימנע להשאיר לו לבדו את כל הטורח).

אגב, אבן עזרא (בפירושו הארוך) מפרש שמדובר בחד"ל במשמעות הרווחת בשפה שלנו:

והטעם, חדל שנעזוב הדבר לו לבדו, אלא תתיר עמו הקשרים ותעזוב המשא, ויפול מזה הצד ומזה הצד, ויקום החמור.

כלומר אבן עזרא מפרש – תפסיק מאי מתן עזרה לבעל החמור.

2) שני הסברים לשורש עז"ב בעברית:

א. עז"ב (במובן הרווח היום) = נטש, השאיר, הניח, הפקיר.

ב. עז"ב = סדר, ערוך, לטעון.

את משמעות ב אפשר להוכיח באמצעות בלשנות שמית משווה. באמצעות השווה לשפות שמיות אחרות מגלים כי מקורו של עיצור מסוים יכול לינוק משני מקורות שונים. כלומר מגלים כי יש עיצורים שנראים זהים אבל מקורם שונה.

נשווה בין עברית לארמית (ימין – עברית; אמצע – ארמית; שמאל – ערבית):

שור = תור = ת'ור

אשה = איתתא = אנת'ה

שלוש = תלת = ת'לת'א

כאן בעברית יש שי"ן וכנגדה תי"ו בארמית ובעברית.

אבל:

שמש= שמשא = שמשׂ

כאן השי"ן משותפת לשלוש השפות.

עולה מן הדברים שיש 2 סוגי שי"ן בעברית:

שי"ן 1 – שי"ן המשותפת לכל השפות השמיות;

שי"ן 2 – הופכת לתי"ו.

נראה דוגמה ל-2 מקורות של האות זי"ן (ימין – עברית; אמצע – ארמית; שמאל – ערבית):

זהב = דהב = ד'הב

זכר = דכר = ד'כר

כאן בעברית יש זי"ן וכנגדה דל"ת בארמית וז'אל בעברית.

אבל:

זעק = זְעק = זַעַק

כאן הזי"ן משותפת לשלוש השפות.

עולה מן הדברים שיש 2 סוגי זי"ן בעברית:

זי"ן 1 – זי"ן המשותפת לכל השפות השמיות;

זי"ן 2 – הופכת לדל"ת.

כעת נבדוק את השורש עז"ב בהשוואה לשפות שמיות אחרות:

עז"ב 1 – אכדית ezebu; ארמית עזב; ערבית עזב, במשמעות התרחק;

עז"ב 2 – אוגריתית עדב, במשמעות עזר.

ואם כן בעברית יש 2 משמעויות לעז"ב:

עז"ב 1 = נטש, השאיר, הניח, הפקיר;

עז"ב 2 = סדר, ערוך, לטעון.

את עז"ב 2 מוצאים גם במקרא, למשל בסיפור בניית ירושלים בספר (נחמיה ג ח):

עַל-יָדוֹ הֶחֱזִיק עֻזִּיאֵל בֶּן-חַרְהֲיָה צוֹרְפִים וְעַל-יָדוֹ הֶחֱזִיק חֲנַנְיָה בֶּן-הָרַקָּחִים וַיַּעַזְבוּ יְרוּשָׁלִַם עַד הַחוֹמָה הָרְחָבָה

משמעות זו מוצאים גם בלשון חז"ל:

"תקרה ומעזיבה" (סוכה א ז) = תערובת של אֵפֶר, קנים וטיט שטחים בה את קורות התקרה או את הנסרים שבה בבתים שגגותיהם שטוחים. כלומר שמסדרים בה את התקרה.

ובפסוק שלנו נקט הכתוב לשון נופל על לשון:

וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ (עז"ב 1 – להפקיר)  עָזֹב תַּעֲזֹב (עז"ב 2 – תטען) עִמּוֹ.

שבת שלום,

עמית

תגובה אחת

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.