יש הוכחות לשינוי נטייה מינית? | מחקר

דרור זנדמן טען שאפשר לשנות נטייה מינית. לזאב שביידל יש שאלות, כגון מניין הנתונים על אלפי אנשים שהצליחו לשנות את נטייתם המינית, מהו שיעור ההצלחות בטיפולים של דרור ומה קורה עם האנשים שהטיפול עמם נכשל * חלק שני בסדרה

הזמנה לדיון עם דרור זנדמן

שלום וברכה

לאחרונה אורי (מנהל הקומונה "אנשים משתנים" בתפוז – עורך אתר כמוך) איפשר לי לקחת חלק בדיון בשאלת שינוי הנטייה המינית. זה היה חשוב עבורי ואני מקווה שזה עזר להבהיר עמדות של כל צד. לאחר שקראתי את הראיון עם הפסיכולוג הקליני דרור זנדמן ואת תגובותיו, החלטתי לחדש את הדיון- אך ברמה אחרת.

אורי עבר תהליך של שינוי הנטייה המינית. לעומת זאת דרור זנדמן הוא איש מקצוע ומטבע הדברים השאלות אליו והדיון איתו הם מסוג אחר וברמה אחרת. אני מתרשם מאד לחיוב מהמוכנות של דרור זנדמן להשתתף בדיון הזה ולקבל תגובות שחלקן מאד עוינות כלפיו. להלן אני מציג את נקודת המבט שלי על דבריו ומצפה לתגובה ממנו.

כפי שהצגתי את עצמי כבר, אני בוגר של תואר שני לקרימינולוגיה ועוסק במחקר בתחום של נטייה מינית ( נושא של התזה שלי ושל מספר מאמרים אקדמיים שפורסמו ושעומדים להתפרסם). אני אף פעיל בנושא של הגייז הדתיים בעיקר ובקהילה ההומולסבית באופן כללי. אני מנהל פורום של תמיכה בדתיים ההומולסביים באתר "נענע" ומטפל במכורים ועברייני מין.

בתחילת דבריי אומר שאיני מתכוון לאורך הדיון הזה להגיד דברים על דעת עצמי. דבריי יהיו מגובים במיטב הידע המחקרי העדכני כנאה לדיון של אנשי הטיפול. לאחר שאציג את הדברים בקצרה, אתייחס למספר נקודות בדבריו של דרור זנדמן שנראות לי כמצריכות הבהרה או תמוהות.

1. כפי שכבר ציינתי במהלך הדיון ( דיבייט) הנטייה ההומולסבית כשלעצמה אינה מחלה או סטייה. זו הייתה ההחלטה של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי שהוציא אותה ב- 1973 מספר האבחון הפסיכיאטרי ( Bayer, 1981). את העמדה הזו אישרו למעשה כל ארגוני בריאות הנפש בעולם, כולל ארגון הבריאות העולמי ולמעשה היא מחייבת כל איש מקצוע שמשמש כמטפל מוסמך.

2. אין להתבלבל בין ערכיו האישיים של המטפל לבין המחויבות המקצועית לפעול על פי הכללים המקובלים של האתיקה המקצועית ( מצורף התרגום העברי): http://www.giditherapy.com/shrink-friendly/km.doc

3. זכותו של כל פרט לרצות להשאיר את נטייתו המינית על כנה ואף להיחשף איתה ולנהל אורח חיים הומוסקסואלי מוצהר וגאה. ייתכנו בהחלט קשיים והתלבטויות של הפרט בקשר לנטייתו המינית, זאת לרוב עקב השתייכותו לקבוצות דתיות שמרניות. אף במקרה הזה יש להיעזר בקווים המנחים שציינו קודם. מטפלים רבים אכן עובדים עם אוכלוסיה הומולסבית דתית ושמרנית ודנים בכך בכתבי העת המקצועיים (Bekstead & Morrow, 2004 Haldeman, 2004; )

4. פעמים רבות נוצר מצב שבו המטופל מבקש מן המטפל לסייע לו לשינוי נטייתו המינית מהומוסקסואלית להטרוסקסואלית. מדובר לרוב ( בערך תשעים אחוז) במטופל ששייך לקבוצה דתית שמרנית. הדבר לרוב אינו נובע מתחושת חוסר הנוחות עם הנטייה המינית עצמה, אלא חשש מההתמודדות עם ההשלכות החברתיות של חשיפת הנטייה המינית או קונפליקט דתי בעניין.

5. הטכניקה שהייתה בשימוש שנים רבות בענף מסוים של הפסיכואנאליזה האמריקאית ידועה בשם "טיפול המרה". מעולם לא נעשו מחקרים מבוקרים שמטרתם להוכיח ולתעד את היעילות שלה. עקב כך החליט האיגוד הפסיכולוגי האמריקאי ובעקבותיו עוד מספר ארגונים, להסתייג מהטכניקה הנ"ל. אין הדבר נובע מההתנגדות העקרונית לשינוי נטייתו המינית של הפרט, אלא מתוך חוסר הוכחות ליעילות של הטכניקה הנ"ל וכמו כן נזקים שלה שתוארו גם על ידי הפרטים שניסו להיעזר בה ( Duberman, 1991) וגם על ידי מחקרים שניסו לבדוק את יעילותה (Shidlo & Shroeder, 2002). רוב המטפלים אימצו במקום הטכניקה הזו את טיפול מכוון העצמה ( affirmative therapy) שמטרתו לסייע לפרט לשלב את נטייתו המינית עם שאר המרכיבים של זהותו. במסגרת הזו בהחלט ייתכן סיוע לפרט שאינו מעוניין לצאת מהארון או לפרק את המסגרת ההטרוסקסואלית בה הוא חי ( Kort, 2003, 2005; Haldeman, 2004; Isay, 1998; Gochros, 1989). היחס הנ"ל לטיפולי ההמרה מקובל לגמרי אף על רוב אנשי המקצוע הדתיים והחרדים העוסקים בתחום.

6. אני בעצמי תמכתי ותומך בדתיים הומולסביים רבים. כשלעצמי, קיבלתי החלטה לקבל את נטייתי המינית ולחיות כאשר אני מגשים יחסי אהבה עם בן זוג ללא הפסקה של אורח החיים הדתי. למעשה, איני רואה כל סתירה בין היותי הומוסקסואל מוצהר ובין היותי יהודי שומר תורה ומצוות. אך ברור שזו בחירה שבחרתי עבור עצמי בלבד ואיני מעודד אף אדם נוסף ללכת בדרכי. איני יכול לקחת אחריות על המחיר האישי והחברתי שאותו הפרט עלול לשלם ולכן אני מגביל את עצמי לתמיכה ולסיוע לכל בחירה של הפרט ובלבד שהוא לא יפגע בעצמו או בזולתו

לאור זאת דבריו של דרור זנדמן מעוררים אצלי מספר תהיות שהייתי שמח להבהרה:

1. מניין הנתונים על "אלפי" אנשים שהצליחו לשנות את נטייתם המינית? המחקר הגדול ביותר והחיובי ביותר בנושא ( Spitzer, 2001) תאר רק 200 מקרים כאשר השינוי בנטייתם היה חלקי מאד. אני מבקש להביא ראיות מהמחקרים שפורסמו בבמות שפיטות ולא מ"התרשמויות אישיות" כיוון שבלתי אפשרי לבדוק אותן. ואיני מניח שהמטפל מסוגל להעריך באופן אובייקטיבי את העבודה של עצמו. אני מניח שגם דרור זנדמן עצמו לא שואל את בעלי המקצוע של את הדעה שלהם על עצמם.

2. כנ"ל הייתי רוצה לדעת את מקור הדעה שרוב הזוגות הנשואים חיים בקרירות רגשית ( אני מכיר נתונים הפוכים מזה, ראה Myers, 2000).

3. כנ"ל לגבי מקור הדעה שאנשים מתגרשים בגלל שהייתה להם משיכה הדדית ושגברים הומוסקסואלים הם בעלים טובים יותר. אני מכיר- שוב- נתונים הפוכים בעניין ( Ross, 1983, 1990).

4. כמו כן, עדיין לא הצלחתי להבין מהו שיעור ההצלחות בטיפולים של דרור. הוא לא ענה על השאלה בראיון עם אורי ולא באף הודעה אחרת.

5. כמו כן לא הבנתי מה קורה עם האנשים שהטיפול איתם נכשל? או כפי שדרור מציין "משיכתם לנשים לא מחזיקה לאורך זמן"?

6. מדוע לדעתו של דרור רבים מן המטופלים, גם שלו וגם של מטפלי ההמרה האחרים, חשים נפגעים מאד מן הטיפול וחושבים שהטיפול פגע בהם ושדרור עשה עליהם מניפולציות?

7. מדוע מטופליו של דרור ונשותיהם אינם נחשפים וחושפים את סיפוריהם ( אם אני לא טועה, מדובר באלפים?) סיפורים כאלה היו יכולים לעודד אנשים רבים ללכת לטיפול אצל דרור ולשנות את נטייתם המינית.

8. מדוע רוב רובם של המטפלים הדתיים ( כולל הנהלת הארגון "נפש" בון דרור חבר) דוחים את טיפולי ההמרה כפרקטיקה מקובלת, למרות הקושי ההלכתי והאמוני הגדול להתמודד עם הנטייה המינית והדת ( מצורף הדיווח שלי על כנס של הארגון בנושא. הדיווח פורסם תחת שם המשפחה הבדוי זאב דרור).

9. מדוע דרור מטשטש את העובדה שאנשים הומולסביים החיים בזוגיות טובה ומקבלים את התמיכה המשפחתית והחברתית הראויה מרגישים הרבה יותר טוב עם עצמם ומתפקדים בצורה יעילה וטובה יותר בכל הרמות ( Elizur & Minzer, 2003) ? מדבריו של דרור ניתן להבין כאילו שרוב ההומוסקסואלים הם בודדים ואומללים. האם הוא ערך מחקר בנושא או שמדובר בהתרשמותו ממטופליו? ואם כן- האם אין כאן בעיה של הסקת מסקנות מדגם קליני לאוכלוסייה שאינה קלינית?

10. מדוע דרור חושב שכללי האתיקה הטיפולית שנקבעו עבור המטפלים בכל העולם אינם מחייבים אותו אישית? האם הוא אומר זאת בגלוי למטופליו?

11. מדוע דרור חושב שהמסקנה אליה הגיע איגוד הפסיכיאטרי האמריקאי אינה תקפה בארץ? מה משתנה במעבר מישראל לארה"ב?

12. האם אין הבדל בין חוק דתי לבין נורמה חברתית מקובלת ובין אבחון פסיכיאטרי? נדמה כי דרור מטשטש את המושגים בכוונה תחילה…

13. ודבר אחרון – מדוע כשדרור מדבר על הומוסקסואלים הוא נמנע בעקביות משימוש במילה "אהבה"? האם ניתן לראות בכל ניסיון לדמוניזציה?

אני אשמח לתשובות מפורטות ומגובות ובטוח שהן יתרמו הרבה לדיון,

זאב

(פורסם בקומונה "אנשים משתנים", ה' בניסן תשס"ז, 24 במרץ 2007)

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.