"כל אדם שונה מרעהו" | מחקר

דרור זנדמן עונה לזאב שביידל סעיף-סעיף, הערה-הערה. עם חלק מדבריו של זאב הוא מסכים ועם חלק לא * חלק שלישי בסדרה

תשובה לדיון עם מר זאב

קודם כל אני מודה לך גם על השאלות, וגם על הרגישות לכבודי הנפגע מעט מכל ההתקפות (בגילי זה מתחיל להיות היצר היותר חשוב…0-:)). אבל ברצינות, ברור לי שהכותבים ביטאו את תוקפנותם העזה, מאחר והם מרגישים קבוצה נרדפת, הצריכה להסתיר את דרכי-התענגותה היקרים לה מכל – ואם תרצה תוכל לקרוא לכך "דרכי אהבתה", לא אתעקש איתך, למרות שחלק מהספרות הפסיכואנליטית יטיל ספק בענין ויטענו שאין זו אהבה אמיתית, אך אין דרכי להתווכח עם מי שאומר לי שהוא אוהב – וברור לי שלאהבה פנים רבות ושונות, עם עומקים ורוחבים שונים, ועם זרמים תת-קרקעיים מכיוונים שונים, וביטויים כל כך מגוונים, כך שלא אתווכח על המושג אהבה כרגע.

אתייחס למכתבך סעיף אחר סעיף:

באשר ל"קוים המנחים" ששלחת לי –

1. לתשומת ליבך – אלה קוים מנחים בלבד.

2. לגבי הקו המנחה הראשון – אכן אני מסכים: אינני סבור שמדובר במחלת-נפש, אם כי ברור שרוב הפונים אלי הם אלה הסובלים נפשית – חלקם עקב מצבם הנפשי וחלקם עקב מצבם הנטייתי והפער בינו לבין הרצוי לחברה או לפי ערכיהם שלהם. יותר סביר שזה ביטוי (לעתים כסמפטום ולעתים פשוט כביטוי של מצב הנובע מתרכובת ייחודית וחד-פעמית גנטית-הורמונלית-חברתית-אישיותית של האדם). ככל ההגדרה של "מחלה" לגבי ענייני הנפש היא די מוטלת בספק. אם לאדם יש בעייה עם קו או נקודה כלשהם בתוכו, והוא רוצה לשנותם – זה כשלעצמו מאפשר להגדיר את אותו קו או נקודה כ"הבעיה" שלו, ולעזור לו להלחם בו. כך, אגב, נראים בעיני גם שאר הסוטים. מידת ההסכמה בין המטפל למטופל על הגדרתם כ"בעייה" היא שתקבע אם יש או אין על מה לעבוד.

3. לגבי הקו המחנה השני – אכן הדבר ברור, ולכן אני "מזהיר" היטב את כל הפונים אלי (גם למטרות טיפוליות אחרות לחלוטין) שאני אדם דתי, וערכיי תמיד "נמצאים על השולחן". אני מודיע לכל פונה שיש לו אפשרות לחיות כגיי, חיצוני או חבוי חלקית או מלא בארון (ואני מציע לו לפנות לפסיכולוג שאף יעזור לו "לצאת מן הארון" וכיו"ב), או לפעול לכיוון של שינוי, שיכול להצליח או לא. חוסר מתן המידע על האפשרות לשינוי מהווה, לדעתי, עבירה על "קו מנחה" זה, עבירה אשר נעברת יום יום ע"י אנשי-מקצוע בורים.

4. לגבי קו מנחה 3 אני בוודאי מסכים שצריך לחקור – רק שבארה"ב לא מעיזים כל כך לחקור את הפסיכופתולוגיה הקשורה להומוסקסואליות, מאחר וזה מעין טאבו מחקרי (הנוסף לטאבו נוספים שקיימים בארה"ב – למשל, על השוואת אינטליגנציה בין קבוצות אוכלוסייה שונות) הנובע מהלחצים הפוליטיים הנ"ל.

5. לגבי קו מנחה 4 – אכן מסכים – אולם אלי מגיעים לעיתים אנשים שמושפעים מסטיגמת ה"לא ניתן לשנות" – ונושמים לרווחה כאשר הם חווים שינוי.

6. לגבי השאר ה"קווים מנחים" – אני מסכים איתם פחות או יותר. אני רק חושב שכמעט ואין הבדל בין כל הכתוב שם ביחס שצריך להינתן להומוסקסואלים לבין היחס שצריך להינתן, לדעתי, לכל בעל נטייה שהיא – מחוץ לבעיה – המשמעותית מאד לעיתים – של שלטון החוק.

באשר לסעיפי מכתבך שלך:

1. החלטת ארגון הפסיכולוגים בארה"ב, ולאחר מכן ארגוני הבריאות השונים נתקבלו תחת לחץ דעת-קהל חזק ביותר שהופעל ע"י ארגוני הגייז בארה"ב, והיא משקפת את ערכי החברה שם, ההולכים ומשתלטים בתאוצה רבה על כל העולם. עניין הסטיות המיניות כולו הוא במידה רבה עניין של ערכי החברה הנתונה, ואתה רשאי להלחם על ערכים אלה או אחרים. גם בארה"ב ישנם הנלחמים לשנות הערכה זו.

2. אנא – אני אינני מתבלבל, אבל תודה על העצה הטובה.

3. זאת בהחלט זכותו החוקית של כל פרט במדינת חוק לעשות בעניין נטייתו המינית ככל העולה על רוחו – בכפוף למגבלות החוק. לגבי אלה המעוניינים לשנות:

א. לא כולם דתיים.

ב. ההגדרה "דתיים שמרניים" היא הגדרה משמיצה, ע"פ סולם ערכים הדוגל משום מה בערך של "קדמה" מול ערך "שמרנות" (אני מאמין שלא כך הדבר בכל ערכיך…), אולם דוקא בעניין ההומוסקסואליות וקבלתה בחברה, תסכים איתי שהדתות הקדומות ביותר (הפאגאניות) הן-הן אלה שקיבלו את ההומוסקסואליות, ודוקא הדתות ה"מודרניות" – יהדות אסלאם ונצרות – דחו אותה. כך שבעצם קבלת ההומוסקסואליות קשורה דווקא לדת מאד מאד שמרנית ואפילו קצת אנכרוניסטית, לא? ותודה על חזרתך על ההמלצה להיעזר בקווים המנחים…

4. אכן, פעמים שכך הדבר. מטופל מעוניין לשנות את נטייתו כי לא נוח לו עם כל המצב החברתי שזה גורר. אז מה? במה זה שונה מאיש שמן המעוניין לעזור לו לרזות, לא כי הוא אינו נהנה לאכול, אלא כי החברה-האישה- הפילגש לוחצות עליו? או שהרופא אמר לו, או שהוא רוצה לשלוט בזה ולא מצליח לצאת מזה?

5. אינני מומחה לגבי הטיפולים המכונים "טיפולי המרה", ואף לא בטיפולים מהסוג השני שתיארת, ואינני נוקט ב"טכניקה" אחידה לגבי כל הטיפולים. כל אדם שונה מרעהו, וחינוכי המקצועי נשען על טכניקה טיפול המכונה "פסיכותרפיה פסיכואנליטית" הנלמדת ברוב המכונים לפסיכותרפיה בארץ.

6. לגבי שאלת מקור הנטייה ההומוסקסואליות, אכן קיימת מחלוקת בתוך חוגי המקצוע הפסיכואנליטיים, וישנן דיעות לכאן או לכאן, האם מדובר במצב התפתחותי אפשרי, שאינו מחייב שום טיפול שהוא, או בבעיה שמקורה בצירוף של אחד או יותר משלושה גורמים: גנטי, הורמונלי וסביבתי. קטונתי מלדעת את התשובה למחלוקת, וכל הדיון שלי מתרכז רק באפשרות המעשית שקיימת לעבוד על הנטייה המינית ולשנותה. אפשרות זו קיימת עפ"ר למעוניין בכך, בין אם מדובר במחלה, הפרעה, בעיה, או סתם תכונה שהאדם מעוניין לשנות בעצמו. היא מצריכה לעיתים עבודה קשה וממושכת, וההצלחה איננה בטוחה, אך היא אפשרית.

8. לגבי עניינך האישי – אינך רואה סתירה בין חיים כגיי להיותך שומר מצוות. אכן אין סתירה לרוב רובן של המצוות. יתכן שתרצה לשאול את עצמך רק מספר שאלות, שאני קטונתי מלדון בהן את חברי למצוות, אינני מאשים אותך בהן, אך אלה השאלות שמנסרות בחלל האוויר אצל מטופלים דתיים (אולי "שמרניים" לדעתך):

א.      משכב זכר (בעילה בפי הטבעת) אסור בכרת

ב.       שפיכת זרע (שלא בתוך האישה) אסורה (מדרבנן או מן התורה או מן הזוהר)

ג.        ביטול פרייה ורבייה

ד.       אי-קיום משפחה יהודית על כל הנלווה לכך

ה.      מתן לגיטימציה לאחרים לעשות כן – יתכן שקרוב הדבר להסתה או לחילול השם ברבים.

אני מבין שהערך החשוב ביותר עבורך הוא "ובלבד שלא יפגע בעצמו או בזולתו", שהוא אכן ערך חשוב ביותר. אני חושב שאפשר להתווכח באיזה מצב הוא פוגע יותר בעצמו ו/או בסביבתו – כאשר הוא בתוך הארון, כשהוא יוצא, או כשהוא מנסה להשתנות. עכ"פ זו זכותו לנסות (גם לולא היו הצלחות).

בהיותי יהודי פשוט שאינו פוסק בדברים הנ"ל, היחס הבסיסי שלי אל הפונים אלי בעניין זה, הוא כמו אל יהודי המחלל שבת, ומעוניין להפסיק זאת. זכותו לחלל שבת, וזכותו לנסות להיעזר בי במלחמתו כנגד חילול השבת של עצמו – ולא משנה מה הסיבה המניעה אותו לצאת למלחמה זו – הוריו, אישתו, ילדיו, זכרונותיו או כל דבר אחר. זכותו גם – ועל כך אני מנסה להגן – לקבל מידע שישנה אפשרות לשינוי.

ומכאן לתהיות שלך

1. לגבי "אלפי המקרים" – אותו מחקר "חיובי" שצטטת מביא 200 מקרים. עלה בדעתך שמדובר במדגם בלבד מתוך עשרות אלפי טיפולים שמתבצעים ע"י אלפי פסיכולוגים ברחבי העולם? אני מצטער שאין בידי כרגע הפנאי לסרוק את כל המחקרים (וכזכור – אין כל כך נטייה לבצע מחקרים שיראו שהנטייה המינית הזו ניתנת לשינוי). הוכחות קליניות, אגב, ניתנות לבדיקה גם על סמך מטופל אחד שהצליח – ואני רוצה להפנות אותך לעבודת הגמר בפסיכואנליזה של הפסיכואנליטיקאית רוני סולן, על טיפול בגבר שפנה לטיפול שבועיים לפני ניתוח שינוי-מין, ולהיכן הגיע בסופה של האנליזה.

2. שים לב שכמחצית מהזוגות מתגרשים. חלק נוסף היו רוצים להתגרש ואינם יכולים מסיבות שונות – תרבותיות, כלכליות, דתיות ועוד.

3. לא טענתי ש"מתגרשים בגלל משיכה הדדית"(?). אני מכיר גברים הומוסקסואלים נשואים, המהווים בעלים מצויינים לנשותיהם, מהסיבות שפירטתי. ככלל, מעטים הבעלים המבינים היטב את נשותיהם, ובין ה"מבינים" יש מקום נכבד לבעלי הנטייה לגברים – אך לא רק, כמובן. התופעה חוזרת שוב ושוב בקליניקה אצלי – ואם אכן מחקרים מבוססים יראו שאני טועה, אצטרך לבדוק כיצד אצלי חוזרת התופעה שוב ושוב. מחקר בודד אינו סותר התרשמותי זו.

4. לא הצלחת להבין מהו שיעור ההצלחות – כי טרם עסקתי במחקר מסודר על כך – אתה צריך להבין שזה כרוך בבדיקת תיקים רבים ועריכת מעקב אחרי אנשים רבים, אשר לא תמיד ישמחו לקבל טלפון מהפסיכולוג, עשר שנים אחרי סוף הטיפול. חלקם לא שיתפו את משפחתם בעצם קיום הטיפול, ועצם ה"מעקב" אחריהם מהווה במידת-מה פגיעה בזכותם לנהל את חייהם ללא טלפונים מחקריים של הפסיכולוג החוקר. מעטים מאד – אולי על כף יד יספרו – הפסיכולוגים שיכולים להגיד לך "אחוז הצלחה" של טיפוליהם. בדרך-כלל אני מבקש מכתב שידווח על "כיצד התחלתי את הטיפול, מה קרה, וכיצד אני עכשיו", אולם רק מעטים נענים לבקשה (ואני גם מבין אותם – הם אינם חייבים לכתוב עבורי). מכתב אחד תמצא תחת השם "פתחו לי פתח" ב"עצת-נפש". עכ"פ רוב-רובם מגיעים למצב בו חוויה רגשית-מינית עם אישה זמינה ואפשרית עבורם.

5. מה בדיוק "נכשל"? רובם, כאמור, מגיעים למצב שניתן ליצור קשר רגשי ומיני עם אישה. חלקם ("הנכשלים") מתפתים לבחור בחוויות עם בן-מינם כחלק קטן יותר או גדול יותר מחייהם, ורואים בעניין משימה של התמודדות לכל אורך חייהם עם פיתוי מסוג מסוים, אשר הם החליטו להימנע ממנו (הם שואבים מעט נחמה מכך שגם אדם הטרו נשוי צריך כל חייו להילחם בפיתויים ולא תמיד עומד בכך ולעיתים משלם מחיר ענק על כך  – ראה הנשיא הנוכחי והנשיא שז"ר לפניו, רמון, קלינטון, דיין ועוד שורת דוגמאות). חלקם מחליטים להשמיץ אותי, אולי…

6. אתה מניח משום מה "רבים ממטופליו של דרור… " כאשר לא נראה שאתה מכיר אפילו את מיעוטם. אינני זוכר מטופל אחד שהביע רגשות כאלה כלפי, אך בהחלט יתכן שאתה מכיר. אשמח לפגשו (ללא תשלום…) ולדעת על מה בדיוק הוא כועס, ואילו מניפולציות נראה לו שעשיתי. עד כמה שידוע לי, אני מאופיין כפסיכולוג מאד ישר הנמנע מכל מניפולציה. זה שמי הטוב ולדעתי נסחפת כאן באמירה לא-מבוססת ופוגעת.

7. הסברתי לעיל מעט מדוע מטופלי אינם נחשפים. רובם אינם נחשפים בדיוק מהסיבה שבגללה פנו לטיפול – הם חיים בחברה הרואה את ההומוסקסואליות כדבר שאינו רצוי, או שהם עצמם החליטו שאינו רצוי. מדוע שירוצו לספר שזה הדבר שהעסיק אותם בעבר? לגבי הפרסום עבורי – יש לי מספיק פציינטים איתם אני עובד על כך, ואינני מעוניין כלל שכל הפונים אלי יבואו עם אותה בעיה – אני שמח לעבוד כפסיכולוג קליני רגיל עם מגוון של בעיות.

8. אתה שוב טועה: אינני חבר בהנהלת נפש ואיני קשור אליה כלל. סייעתי מעט בייעוץ בזמן ההקמה, ומאז כמעט ולא שמעתי מהם דבר בשנים האחרונות – למעט תגובות נרגזות של לקוחות שלי, אשר איכשהוא לימדו אותי שאף אחד, כנראה, אינו אוהב את "עצת-נפש". אין לי מושג למה, ואיני יודע מדוע הם ממליצים או לא ממליצים על שיטה זו או אחרת, ואם בכלל יושבים שם אנשי-מקצוע או מתנדבים או מה. אין לי שום קשר איתם.

9. כאן יתכן שאתה צודק – יצא לי גם להכיר (באופן די שטחי) זוגיות הומוסקסואלית שנראתה על פניה די טובה (שני הצדדים נראו מרוצים) עם הרבה הבנה הדדית ופרגון הדדי. יתכן גם שזה יכול, לעיתים, להחזיק מעמד שנים רבות מאד – ומי אני שאומר לאנשים מהי זוגיות ומהי אהבה? אבל יש משהו המורגש כעצוב אצל כל מי שאין לו ילדים וצאצאי-צאצאים. אכן, ראיתי לאחרונה ראיון עם גיל חובב, המדגים גם שמחת-חיים וגם הורות – ואין לי שום טענה כלפיו. הוא נמצא בסביבה שמקבלת אותו, וטוב לו כך – ובעיני, כזכור, זה לא שונה בעצם מחילול שבת. אז מה הבעיה? שכל אלה שפונים אלי, מעוניינים בדיוק בדגם של חיי-המשפחה היהודי הרגיל, של אבא-אמא וילדים, וחושבים לא רק שבא להם דבר כזה, אלא זה גם האידיאל אליו הם שואפים כערך עליון, ועליו הם מוכנים – כמו רוב ענייני ה"עריות" – להיהרג ולא לעבור (או לפחות לעבור טיפול ולקבל עזרה להגיע למצב שבו יחיו בשלום עם הנטייה ועם הדת/החברה.

10. אני בהחלט אומר בגלוי את כל מה שמחייב אותי בענין.

11. כזכור – עבודתי אינה שונה כ"כ מהחלטותיהם, אבל העיקר אינו במעבר משם לכאן, אלא בסביבה התרבותית-חברתית של הפרט הספציפי, וערכיו שלו.

12. אלה בדיוק המושגים שנראה לי שטושטשו ע"י הAPA מעט. במה נראה לך שטשטשתי?

13. על ענין האהבה השבתי כבר בפתיחה. אם תרצה להעמיק בזה, אתה מוזמן לקרוא את כתביו של פרויד, לאקאן וקוהוט. בביקורם האחרון בארץ של הזוג גולדברג (שבו נכחתי, לפני כשלוש-עשרה שנים), הנחשבים מאחרוני גדולי הפסיכואנליטיקאים הקוהוטיאניים (פחות או יותר הקו הקדמי בפסיכואנליזה), הם דיברו על טיפול תומך בכומר קתולי, אשר כחלק מאמונתו ודרכו המקצועית, הוא מתנזר לחלוטין ממין. לשיטתך, היה צריך לתקוף אותם על כך, או שמותר לאדם לפעול ע"פ ערכיו?

14. ולבסוף – שאלה אחת לי אליך: האין זה מוזר, שמול המוני האתרים ה"גיי-פרנדלי", המאפשרים, נותנים לגיטימציה ומעודדים (אם לא נגיד מסיתים) לכיוון הבחירה באורח-חיים גיי, נמצא לו אתר וחצי המציע אפשרות שינוי, והוא מותקף ללא הרף במיליטנטיות שכזו? אני מבין את רגישותו של מיעוט מקופח ונרדף. אבל גם אם נשווה מיעוט זה ליהודים הנרדפים, אפשרות השינוי איננה אנטישמיות שיש לרדפה ולסלקה מעל המפה! ומה תגיד אתה לכל אלה שאכן טופלו ומודים לי על כך שנים רבות?

(פורסם בקומונה "אנשים משתנים", ו' בניסן תשס"ז, 25 במרץ 2007)

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.