א וַיְדַבֵּר השם אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. ג וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם:

כך נפתחת פרשתנו, פרשת תרומה.

בקריאה ראשונה נראה ש"העלילה" בפסוקים נראית פשוטה  – הקב"ה מבקש ממשה שיבקש מבני ישראל להרים תרומה למשכן. אבל בקריאה שנייה, הדברים כבר לא נראים פשוטים וברורים כל כך.

בתוך שני פסוקים שאינם ארוכים אנו מוצאים את צמד השורשים – ל.ק.ח. \ ת.ר.מ. – שלוש פעמים!

אין ספק שבחזרה המשולשת הזו יש כוונת מכוון והתורה רוצה להגיד לנו דבר מה עקרוני וחשוב. יתר על כן, הרי בין לקיחה לתרומה עובר נהר גדול.

מילון אבן שושן גורס, בתמצית, כי לקיחה היא "נטילה, קבלה ביד, אחיזה". ואילו תרומה היא "מתנה, משאת, מנחה".

כלומר, כשאנו לוקחים אנחנו מוציאים דבר מרשות הזולת ומכניסים אותו לרשותנו. ולעומת זאת, כשאנו מרימים תרומה אנחנו מוציאים דבר מרשותינו וכמו מכניסים אותו לרשות הזולת. דהיינו – הפכים מושלמים. אז איך ומדוע התורה מצמידה אותם זה לזה?

כולנו זקוקים לחסד,
כולנו זקוקים למגע.
לרכוש חום לא בכסף,
לרכוש מתוך מגע.
לתת בלי לרצות לקחת
ולא מתוך הרגל.

("כולנו זקוקים לחסד", נתן זך)

זך מצביע על התכונה האנושית הזו של הקושי שלנו כבני אנוש להעניק משהו למישהו בלי לצפות לתמורה. אולי זה לא רגש נעלה כל כך, אך זהו רגש בסיסי, טבעי. כמו בפסוקים שקראנו, גם זך, בבואו לדבר על נתינה מושלמת הוא כותב על "לתת בלי לרצות לקחת". גם זך מבין שלתת פירושו לא לרצות לקחת.

ונוסיף עוד קומות לשאלה דלעיל – מדוע התורה משתמשת בהפכים גמורים אלה כשהיא באה לספר את סיפור בנייתו של המשכן – בית האלוקים? ובכלל, כיצד ניתן לצוות על תרומה?!

כולנו רוצים לתת
רק מעטים יודעים איך.
צריך ללמוד כעת
שהאושר לא מחייך,
שמה שניתן אי פעם
לא יילקח לעולם

(שם)

אולי בשורות אלו טמון פתרונה של הסתירה התמוהה הזאת. כי בעצם "כולנו רוצים לתת" אך מה לעשות ש"רק מעטים יודעים איך".

כמו זך, רק אלפי שנים לפניו, התורה מאמינה באדם. יצר לב האדם טוב הוא. האדם הוא יצור שחפץ לתת לרעהו. אך כמי שברא אותנו, הבורא יודע כי במקרים רבים האדם זקוק לדרבון קל, לטפיחה על כתפו, למילים הנכונות. אשר על כן בוא ונעזור לו להוציא את הטוב שבו – "ויקחו לי תרומה".

שבת שלום,

עובד