ואחרי הרעד קול דממה דקה | מים רבים

שיראל משותקת ומשתתקת מול ההבנה שאין לה באמת יכולת להשפיע, לשנות או לחבר את בעלה. גם מפני שהוא אינו רוצה בזה וגם משום שאינו מסוגל

(לכל הרשומות בבלוג זה – לחצו כאן)

מים רבים

והוא יושב על הספה מותש. הרגע הוא חזר מטיפול ונסיעה. לא יודעת מה יותר קשה לו – הטיפול או הנסיעה. אבל ברור שהשילוב של שניהם גומר אותו. זה שילוב נפשי ופיזי ולכן זה שילוב מנצח. ולראות אותו ככה נמס לתוך הספה  עלה לי ישר תמונות מהעבר: הוא חוזר מותש, לא יוצר קשר עין, לא מסוגל להרים שום דבר, גם לא את עצמו, ולכן הוא נשאר מרוח על הספה. היום אני יודעת שזה היה אחרי אחד מהמפגשים שלו. מפגשים מהסוג האינטימי. הוא פשוט היה נכנס הביתה סחוט פיזית, מחוק נפשית, מחפש מקום להניח את עצמו במנוחה.

ופתאום עוברת לי בראש מחשבה שאולי זה באמת מה שהוא עשה. אני לא באמת יודעת איפה הוא היה ועם מי. מאוד נוח להתכסות בכיסוי ש'לצאת לטיפול' וככה גם לצאת מהבית. והרי יש כל מיני טיפולים. ובאותה המהירות שהמחשבה הזו חולפת לי במוח כמובן בתוספת תמונות מוחשיות, כבר בניתי סצנה שלמה. אני טובה בדמיון וגם נהנית מזה. עולה בי קול של מורה מחנכת כזו מכיתה י"א. "איך את לא מאמינה לו מאמינה בו? ככה את שופטת אותו ודנה אותו? והרי כל הפוסל בחברו במומו פוסל!!!" והקול הזה של המורה שהוא עדין ומזועזע בו-זמנית מקשה עליי. מרגישה שאני צריכה להצטדק בפניה, בפניי, להביא פתק מההורים. אני  לא באמת מצליחה לשחרר. אני לא מאמינה לו. כן הסיכום בנינו שהוא משתף אותי בחיים האלה, אבל מזמן השיתוף הזה נעשה יותר בכיוון של העברת מידע בדיעבד, וממש לא נמצא במקום שיתופי שנועד לחבר ולקרב בנינו.

זוכרת שפעם קראתי על עניין האמון: ילד שגדל מתוך ידיעה שמאמינים בו – יהיה בעל יכולת ועוצמה כי זה המטען שהוא מקבל. ואני לא מאמינה לאיש שנמצא איתי, לא מסוגלת. וזה מפרק אותי. הידיעה הזאת. רוצה להאמין לו, להאמין בו, ואולי זה אותו שורש. האמונה הזו. בו ולו אפילו שהם באמת שני דברים שונים. להאמין למישהו ולהאמין במישהו. אולי אני מנסה לאחוז במשהו שלא קיים. אולי אין שם כלום. יש את כל התפאורה מסביב אבל אין הבסיס, האמון הבסיסי שצריך להיות כדי לחיות ביחד כזוג. בעצם, תחזיקו חזק, כי אני כבר לא מחזיקה כלום, עזבתי את החוט הזה שמחבר בנינו שקושר אותנו להיות נשמה אחת. זוג. זיווג. וההבנה הזו מרעידה אותי. כמו זרם חשמל שעובר בעמוד השדרה. ואחרי הרעד קול דממה דקה. אני משותקת, משתתקת מול ההבנה הזאת שאין לי באמת חלק, יכולת להשפיע, לשנות, לחבר אותו. הוא לא רוצה בזה, לא מסוגל.

ואני עוצמת עיניים עוברת לסצנה אחרת, אנחנו שנינו מטפסים על הר קשורים בחוט לאבטח זה את זה. כל צעד הוא צעד מלא מאמץ, הזיעה מטפטפת בטיפות קטנות על העיניים, נוזלת על הגב, גם הידיים מזיעות ומחליקות ובכל זאת אני נאחזת בחבל הזה ולא מרפה ממנו, הידיעה הזו שצריך להגיע בזוג למעלה נותנת כוח להמשיך.

ועכשיו אין לי שום הבנה ברורה כזו ועמוקה שצריך לטפס ביחד, מחוברים. ואולי זה בגלל שאין שם מספיק חמצן קרוב לפסגה ואולי בגלל שאין שם אמון, עוד לפני משיכה וקרבה זו או אחרת. ואני פותחת את הקשר, מנסה להתיר את החוט שמחבר אותי, שאולי באיזה מקום הפך אותי להיות בובת מריונטה כזו – בובה על חוטים. ואני רואה את החבל הדק הזה נשמט ממני, עזבתי אותו. וזה לא אומר שאני מזיעה פחות עכשיו, עדיין כל צעד הוא במאמץ, נאבקת על כל נשימה, אבל כנראה לפסגה הזו אני אגיע לבד.

ואני עדיין עוצמת עיניים, מנסה לסדר את הנשימות, החמצן דליל כאן למעלה. וכשאני פותחת אותן שוב ומביטה לכיוון הסלון שום דבר לא השתנה, אני רואה את בעלי מונח על הספה מותש, כנראה גם לו קשה לטפס על ההר הזה.

5 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. שיראל,
    קראתי הערב את הבלוג מתחילתו ועד סופו.. את מדהימה בהתמודדות שלך.
    יש נקודות שהזדהתי.
    הסיפור שלי ממש לא דומה וגם אם היה דומה אף פעם אין מה להשוות בין חיים של אנשים, ובכל זאת יש נקודות משותפות.
    אני הפוך על הפוך ממך, לסבית נשואה לסטרייט.. ויש דברים שהזדהתי. גם אני בזוגיות שחסרה בה המשיכה והתשוקה, הדבק שמחבר יותר חזק..
    וצריך להילחם עליה .
    חזקי ואמצי
    מאחלת לך ולכם את כל הטוב שבעולם.. שתראו ניסים (יש ניסים!)

    1. מרב יקירה,

      משוטטת לי בשלושת הטורים האחרונים, כדי להחליט על מה לכתוב ואיך להמשיך..
      ורואה את התגובה שלך שחסרה את התגובה שלי…
      אז קודם כל סליחה
      ותודה על החיזוקים..
      וברור לך שכל (אבל כל) האנזימים שלי נפתחו מסקרנות! וואו !! מדהים!!
      באמת לא מובן מאליו! אז חזגקי גם את!
      לא יודעת אם מקובל לסיים בחיבוק… אבל מקווה שתקחי את זה למקום הנכון..:)

    1. א יקר ונאמן
      תמיד יוצאים דברים מכל דבר…
      כמובן שגם מהטיפול יצאו דברים.

      לקחתי קצת פסק זמן מהכתיבה…
      כדי לאסוף. לאסוף אותי. לאסוף אותיות פורחות באוויר.
      זה בהחלט לא הסוף אבל ככה אני מרגישה.