ואין דרך אחרת להגיד את זה | מים רבים

לאחר מרדף מתיש שיראל ניצבת מול האמת הפשוטה והכואבת להחריד שכמעט ממיתה אותה

(לכל הרשומות בבלוג זה – לחצו כאן)

מים רבים

[הערה: הטור הזה נכתב בעקבות תגובה שנכתבה בבלוג שלי.]

ואני רצה בורחת כל עוד רוחי בי כל הזמן מסתכלת אחורה אני לא לבד היא רודפת אחרי. אני נשרטת בפנים מרגישה איך החתך הזה שורף ואת הרוח שנוגעת בבשר החשוף אין לי זמן אפילו לנגב את טיפות הדם אני בורחת מנסה להימלט. אני נמצאת ביער אני לא מכירה אותו ואין לי מושג לאן אני רצה אבל אני חייבת לרוץ ולברוח כדי שהיא לא תתפוס אותי. כואב לי בצד מתחת לצלעות כנראה האוויר לא נכנס מסודר לתוך הריאות.

הפער בנינו מצטמצם.

אני מנסה להגביר את המהירות מרימה את הראש מסתכלת על העצים אולי כדאי לחפש עץ ולעלות עליו אבל אני נזכרת שהיא יכולה לרחף ולעלות בלי בעיה. היא גם יכולה להתפרק לחלקים ככה שאין טעם להסתתר. חלק ממנה ימשיך לרוץ והחלק השני פשוט יתחיל לסרוק את השטח מסביב. היא נחושה להשיג אותי אני מרגישה את זה ברעש הנשימות מאחורי. בתוך תוכי אני יודעת שהיא תגיע אלי בסוף.

ותוך כדי ריצה אני מדמיינת מה היא תעשה לי – היא תכניע אותי? תהרוג אותי לאט בייסורים? רק תתפוס אותי ותיקח אותי בשבי? ואני מזכירה לעצמי שמכאב לא מתים. משהו שלמדתי לא מזמן. וזה רק מזכיר לי כמה כל הגוף שלי כואב. רצתי כל כך הרבה ואני שוב מביטה לאחור בפחד היא עדיין שם. כשאני משיבה את המבט זה כבר מאוחר מדי אני לא הספקתי לראות שורש של עץ שמבצבץ מן האדמה ואני מתרסקת למטה לא מצליחה לעצור את עצמי.

יש שכבת עלים רטובים שמכסה את האדמה, ועוזרת לי לא להתפרק לחתיכות. מנסה לאסוף את עצמי, וכאב משתק עולה מהרגל. היא התעקמה לי.

ואני זוחלת, לא מצליחה לקום.

מחפשת מקלט.

ואני אפילו לא מספיקה להישען על גזע עץ קרוב.

היא הגיעה.

היא מתחילה מהרגליים, אוחזת בי ומטפסת למעלה. ומחשבה טיפשית שלא קשורה לזמן ולמקום עוברת לי בראש. "כל הכבוד שלא טיפסתי על עץ", אני נותנת לעצמי ציון רגע לפני שאני הולכת למות, אין לה ממש רגליים, אני שמה לב לזה בצורה שבה היא מטפסת עליי, היא מרחפת, נותנת תחושה שהיא נמצאת בכל מקום. והיא מתלפפת סביבי כמו נחש שנכרך סביב הטרף שלו. היא מנסה לחנוק אותי. אני בטוחה.

אני מנסה להתפתל ולצאת מהאחיזה שלה שמתהדקת סביבי. ופתאום אני מרגישה איך היא חודרת לתוכי, מחלחלת מתחת לעור. קור ממית שמקפיא לי את הדם. ואני מתעלפת מרוב כאב. ואני מתעוררת מנסה להבין איפה אני נמצאת. אני שוכבת על האדמה, יש מולי פנים וידיים. לא הצלחתי לברוח. ההבנה הזו מבליחה לתוך הראש. את שאר הגוף אני לא מרגישה. היא מטלטלת אותי וצועקת. אני לא שומעת מה היא צועקת, אני רק רואה את הפה שלך נפתח. היא כועסת עליי. אני רואה את זה בעיניים שלה. ואז היא נעלמת פתאום.

אין לי כוח לזוז ולנסות לראות לאן היא הלכה או מה היא מתכננת לעשות. ואז שוב אני מרגישה את הקור הזה שנוזל פנימה, היא כבר בתוכי, כולה, חונקת אותי מבפנים. צועקת כועסת. שורטת את קירות לבי. כאילו לא מספיקות כל המכות שיש לי על הגוף מבחוץ. והיא לאט-לאט נרגעת, מנסה להסתגל למקום החדש, לראות איך היא מהדהדת בתוכי, מה ההשפעה שלה עליי. ואני עכשיו בשקט, קפואה, שוכבת על האדמה מנסה להקשיב ולשמוע את הקולות.

היא הפסיקה לצעוק אבל היא לא הפסיקה למלמל מילה כזו שלא נגמרת. פ' ארוכה כזו שמקצרת את הנשימה, מלכלכת את האוויר. יש רק שלושה חלקים לפניה לפני הפ' הסופית הזאת.

אוי וכמה היא סופית וכואבת.

ואני מתחילה לרעוד, רעד בלתי נשלט, זה מה ששמעתי מתחילת המרדף הזה, רעד של הבנה, לא בשכל, הבנה של הגוף. הבעל שלי, חלק ממני, החצי השני, האיש שקידש אותי להיות שייכת לו ורק לו

נ

ו

א

ף

ואין דרך אחרת להגיד את זה. האמת הפשוטה הכואבת להחריד שכמעט ממיתה אותי. מילה אחת שמתחילה ולא נגמרת – ףףףף ארוך מתמשךףףףףףףףףףףףף.

ואני ממשיכה לרעוד, שוכבת, מביטה בעיניים פקוחות בחושך מסביב, ביער ולא מבינה איך מילה כזו קטנה הצליחה לתפוס אותי להפיל להכניע לשבור לפרק לזעזע לשרוט ובעיקר להכאיב. להוציא ממני את כל האוויר את כל החיוּת. איך מילה אחת כזו, קטנה, יכולה לרוקן אותי מעצמי להפשיט אותי מבפנים. להשתלט על כל מה שהיה שם קודם. ולמחוק את הכול.

איך?!

15 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

      1. שלום לך א,

        קודם כל אהבתי את הסמיילי עם הדמעות על הלחי..
        ירדו לי לא מעט דמעות מאז ועד היום…

        לא התייחסתי לזה ככה בתחילת הדרך כשגיליתי שבעלי הומו..
        וההבנה עכשיו שכן הוא נואף וזו בגידה – היא לא כואבת או מעליבה כמו בגידה עם אישה..
        אבל זו תובנה שהגעתי אליה אחרי כמעט שנתיים מהגילוי.

        שבוע טוב
        וחודש טוב ומבורך

          1. יש כל כך הרבה דברים חדשים…
            כל הזמן
            ת'אמת מתגעגעת לכתיבה.
            לא רוצה להבטיח שיהיה כי באמת עמוס
            אבל מוכנה להבטיח להשתדל

            חג שמח
            מלא בגאולה אישית וכללית
            שיראל

            1. כל כך מקווה שהדברים החדשים הם גם משמחים.ואם עדיין אין,הלוואי ויהיו.
              נראה מכתיבתך שאת אשה מופלאה ומיוחדת.פעם קראתי שוב ושוב את הטור,מחפש במילותיך תקווה עידוד בטחון אמונה ושמחה במה שיש,במה שאפשר להתקדם.
              חג שמח שיראל לך ולמשפחתך.

              1. שלום טוהר,

                אמן ותודה!
                ואחרי שקראת רצו ושוב מצאת תקווה, עידוד, בטחון ושמחה? גילוי נאות – לא תמיד אני שמחה במה שיש… ואם לדייק, לא מעט אני עצובה ממה שאין. אבל בעניין השמחה בהקשר של ההתקדמות – היא שלמה גם אם היא קשה מנשוא לפעמים…

                חג שמח לך!
                ובאמת שמחתי לקבל את תגובתך…
                תודה
                שיראל

                1. שלום שיראל,
                  ניחנת בכשרון כתיבה,שכשאני קורא,המילים יוצרות לי דמיון חי,ואני ממש יכול לפכוש בו אותך ,את בעלך,את סיפור חייכם.
                  הכתיבה שלך מאוד אישית ורגישה,קוראת ללב(חידוש שלי :),הלב קורא ביחד עם העיניים)
                  ואני במצבי,רווק לא צעיר,שנמשך גם וגם,ומבולבל.והמשיכה לגברים חזקה.ומאוד רוצה להקים בית.וכבר מבולבל מהו הפחד ומהי האמת.כמה נמשך לפה וכמה לשם.ומה אוכל ומה פחות.ומה יגיע בעתיד ומפחד שאולי לא.מה בדיוק רוצה ומה הייתי רוצה לרצות.ובחגים ובשבתות לראות זוגות ומשפחות.והלב נחמץ בוכה בלילות.רוצה להיות רגיל ונורמלי.וכבר מזמן הייתי צריך להיות בעל ואבא.
                  ובתוך זה הסיפור שלך-שלכם.
                  שפגש אותי בפעם הראשונה כשגילת את האתרים שבעלך גולש ושהוא נפגש.וזה היכה גם בי.כי גם אני הייתי שם בעבר ) (ב"ה עשיתי כברת דרך וכבר לא שם).נשביתי לשם.ואוי לי מיצרי.ודיימתי אשה אוהבת,כפי שאת מצטיירת,מגלה את הסוד הגדול.ואיך כל האשמה וההסתרה של שנים יוצאת.והייתי את שם לצד בעלך,על אף הבכי והכאב,ונשארת איתו,ונתת לי במילותיך גם תקווה ונחמה של אשה אוהבת.וכך עם הפרקים שאת מעלה.וכן קראתי גם את הפוסט הזה האחרון ומצאתי את עצמי יותר נבהל.כי אני רוצה להקים בית .שאצליח בעה להקים זוגיות ומשפחה על אף הקושי.שאצליח לראות בזה אתגר מאת ה.שלא אאבד את האמונה.שיהיה בי רצון וכח ואהבה גדולה לאשה שתהיה איתי.שתהיה.אוי שתהיה.
                  לכן אני מחפש בסיפור חייכם אור.לכן בפרק הזה הרגשתי 'מכה בלב'.(ובמאמר מוסגר:הלוואי ואוכל לפגוש באופן אישי זוג שהבעל מתמודד אך עם זאת מצאו דרך לזוגויות ומשפחתיות מאושרת או אפילו סבירה אבל מכילה ואוהדת.)
                  לכן במידה רבה,יש בי רצון כשאני קורה את מה שאת מעלה,שגם אצלכם תראו אהבה ודברים יסתדרו.כאילו אני אומר לעצמי בלב היא כל כך מכילה,רגישה,אוהבת…הלוואי הלוואי והם יראו אושר..
                  והלוואי ובאמת כך יהיה.
                  חג שמח

                  1. טוההההההההר!!
                    אז עכשיו היה תורי לחזור ולקרוא את מה שכתבת.
                    פשוט התחבקתי עם המילים שלך, ואני אומרת את זה בתור אחת שאוהבת להתחבק. הייתה שם נחמה, ואמת
                    ריגשת ונגעת.
                    תודה.
                    כל אחד עם סיפור משלו, שונה, אחר, שלו.
                    ואי אפשר להשוות וזה לא נכון אפילו לנסות לעשות את זה. מאחלת לך אך טוב אמונה וכח.

    1. שלום יובל,

      סליחה שלא עניתי עד כה,
      משתדלת להתייחס לכל תגובה שנשלחת אלי..
      אז סליחה!
      אכן הגיע הזמן להמשיך ולכתוב,
      גם הגיע זמן הגאולה (ברוח הימים 🙂 )

      אז בתקווה שניפגש ממש בזמן הקרוב
      שיראל

    1. הי א
      בגדול בסדר…. מה איתך? ועכשיו קצת ברצינות. יש לי מלא תירוצים למה אני לא מצליחה להגיע לכתיבה, פשוט עוברת כל כך הרבה וצריכה פניות נפשית.. אבל תודה על הדרבון (יש עוד מדרבנים למינהם) מתיישבת עכשיו.