ואין דרך אחרת להגיד את זה | מים רבים

לאחר מרדף מתיש שיראל ניצבת מול האמת הפשוטה והכואבת להחריד שכמעט ממיתה אותה

(לכל הרשומות בבלוג זה – לחצו כאן)

מים רבים

[הערה: הטור הזה נכתב בעקבות תגובה שנכתבה בבלוג שלי.]

ואני רצה בורחת כל עוד רוחי בי כל הזמן מסתכלת אחורה אני לא לבד היא רודפת אחרי. אני נשרטת בפנים מרגישה איך החתך הזה שורף ואת הרוח שנוגעת בבשר החשוף אין לי זמן אפילו לנגב את טיפות הדם אני בורחת מנסה להימלט. אני נמצאת ביער אני לא מכירה אותו ואין לי מושג לאן אני רצה אבל אני חייבת לרוץ ולברוח כדי שהיא לא תתפוס אותי. כואב לי בצד מתחת לצלעות כנראה האוויר לא נכנס מסודר לתוך הריאות.

הפער בנינו מצטמצם.

אני מנסה להגביר את המהירות מרימה את הראש מסתכלת על העצים אולי כדאי לחפש עץ ולעלות עליו אבל אני נזכרת שהיא יכולה לרחף ולעלות בלי בעיה. היא גם יכולה להתפרק לחלקים ככה שאין טעם להסתתר. חלק ממנה ימשיך לרוץ והחלק השני פשוט יתחיל לסרוק את השטח מסביב. היא נחושה להשיג אותי אני מרגישה את זה ברעש הנשימות מאחורי. בתוך תוכי אני יודעת שהיא תגיע אלי בסוף.

ותוך כדי ריצה אני מדמיינת מה היא תעשה לי – היא תכניע אותי? תהרוג אותי לאט בייסורים? רק תתפוס אותי ותיקח אותי בשבי? ואני מזכירה לעצמי שמכאב לא מתים. משהו שלמדתי לא מזמן. וזה רק מזכיר לי כמה כל הגוף שלי כואב. רצתי כל כך הרבה ואני שוב מביטה לאחור בפחד היא עדיין שם. כשאני משיבה את המבט זה כבר מאוחר מדי אני לא הספקתי לראות שורש של עץ שמבצבץ מן האדמה ואני מתרסקת למטה לא מצליחה לעצור את עצמי.

יש שכבת עלים רטובים שמכסה את האדמה, ועוזרת לי לא להתפרק לחתיכות. מנסה לאסוף את עצמי, וכאב משתק עולה מהרגל. היא התעקמה לי.

ואני זוחלת, לא מצליחה לקום.

מחפשת מקלט.

ואני אפילו לא מספיקה להישען על גזע עץ קרוב.

היא הגיעה.

היא מתחילה מהרגליים, אוחזת בי ומטפסת למעלה. ומחשבה טיפשית שלא קשורה לזמן ולמקום עוברת לי בראש. "כל הכבוד שלא טיפסתי על עץ", אני נותנת לעצמי ציון רגע לפני שאני הולכת למות, אין לה ממש רגליים, אני שמה לב לזה בצורה שבה היא מטפסת עליי, היא מרחפת, נותנת תחושה שהיא נמצאת בכל מקום. והיא מתלפפת סביבי כמו נחש שנכרך סביב הטרף שלו. היא מנסה לחנוק אותי. אני בטוחה.

אני מנסה להתפתל ולצאת מהאחיזה שלה שמתהדקת סביבי. ופתאום אני מרגישה איך היא חודרת לתוכי, מחלחלת מתחת לעור. קור ממית שמקפיא לי את הדם. ואני מתעלפת מרוב כאב. ואני מתעוררת מנסה להבין איפה אני נמצאת. אני שוכבת על האדמה, יש מולי פנים וידיים. לא הצלחתי לברוח. ההבנה הזו מבליחה לתוך הראש. את שאר הגוף אני לא מרגישה. היא מטלטלת אותי וצועקת. אני לא שומעת מה היא צועקת, אני רק רואה את הפה שלך נפתח. היא כועסת עליי. אני רואה את זה בעיניים שלה. ואז היא נעלמת פתאום.

אין לי כוח לזוז ולנסות לראות לאן היא הלכה או מה היא מתכננת לעשות. ואז שוב אני מרגישה את הקור הזה שנוזל פנימה, היא כבר בתוכי, כולה, חונקת אותי מבפנים. צועקת כועסת. שורטת את קירות לבי. כאילו לא מספיקות כל המכות שיש לי על הגוף מבחוץ. והיא לאט-לאט נרגעת, מנסה להסתגל למקום החדש, לראות איך היא מהדהדת בתוכי, מה ההשפעה שלה עליי. ואני עכשיו בשקט, קפואה, שוכבת על האדמה מנסה להקשיב ולשמוע את הקולות.

היא הפסיקה לצעוק אבל היא לא הפסיקה למלמל מילה כזו שלא נגמרת. פ' ארוכה כזו שמקצרת את הנשימה, מלכלכת את האוויר. יש רק שלושה חלקים לפניה לפני הפ' הסופית הזאת.

אוי וכמה היא סופית וכואבת.

ואני מתחילה לרעוד, רעד בלתי נשלט, זה מה ששמעתי מתחילת המרדף הזה, רעד של הבנה, לא בשכל, הבנה של הגוף. הבעל שלי, חלק ממני, החצי השני, האיש שקידש אותי להיות שייכת לו ורק לו

נ

ו

א

ף

ואין דרך אחרת להגיד את זה. האמת הפשוטה הכואבת להחריד שכמעט ממיתה אותי. מילה אחת שמתחילה ולא נגמרת – ףףףף ארוך מתמשךףףףףףףףףףףףף.

ואני ממשיכה לרעוד, שוכבת, מביטה בעיניים פקוחות בחושך מסביב, ביער ולא מבינה איך מילה כזו קטנה הצליחה לתפוס אותי להפיל להכניע לשבור לפרק לזעזע לשרוט ובעיקר להכאיב. להוציא ממני את כל האוויר את כל החיוּת. איך מילה אחת כזו, קטנה, יכולה לרוקן אותי מעצמי להפשיט אותי מבפנים. להשתלט על כל מה שהיה שם קודם. ולמחוק את הכול.

איך?!

4 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

      1. שלום לך א,

        קודם כל אהבתי את הסמיילי עם הדמעות על הלחי..
        ירדו לי לא מעט דמעות מאז ועד היום…

        לא התייחסתי לזה ככה בתחילת הדרך כשגיליתי שבעלי הומו..
        וההבנה עכשיו שכן הוא נואף וזו בגידה – היא לא כואבת או מעליבה כמו בגידה עם אישה..
        אבל זו תובנה שהגעתי אליה אחרי כמעט שנתיים מהגילוי.

        שבוע טוב
        וחודש טוב ומבורך