החבר ההומו-לשעבר שלי | כל-מיני

תרגום עברי ראשון לכתבה נרחבת שפורסמה בניו יורק טיימס, ובה הובא סיפורו האמתי של מייקל גלאץ, עו"ד לזכויות להט"ב ופעיל חברתי נודע, שהחליט שהוא רוצה להתקרב לדת, החליט שאינו הומו ונישא לאישה. בגלל הכתבה הזו הופק הסרט "אני מייקל" המבוסס על סיפורו של גלאץ

(מתורגם ממאמר מאת Benoit Denizet-Lewis שפורסם בניו יורק טיימס בי' בסיוון תשע"ו, 16 ביוני 2016. תרגום: לאה)

מייקל גלאץ ואשתו. תצלום: יו-טיוב

בשבת אחת אחר הצהריים, בחורף שעבר, נסעתי צפונה על כביש 85 דרך שטחי המרעה הנרחבים של וויומינג הדרום-מזרחית. פניי היו מועדות לעיירה קטנה מצפון לשאיאן לפגוש חבר ותיק ועמית בשם מייקל גלאץ. עבדנו יחד לפני 12 שנה ב-XY – כתב עת ארצי שיוצא בסן-פרנסיסקו ומיועד לגברים הומואים צעירים, עוד כשאנו עצמנו היינו גברים הומואים צעירים.

אף על פי שסיים את דארטמות (שם של קולג' – עורך אתר כמוך) רק שנה אחת קודם, כשהגיע ל-XY נראה היה שמייקל קרא כל ספר הומוסקסואלי שנכתב אי-פעם. בעוד אני הייתי עסוק בניסיון למצוא חבר, הוא היה עסוק בהרהורים על התאוריה הקווירית, בצעידה בהפגנות למען זכויות הומוסקסואלים, ובקריאה לצעירים לחגוג (לא רק לקבל) את המשיכה לבני מינם. מייקל התמסר לסיוע לנוער הומוסקסואלי, והוא הושפע בעיקר מהמכתבים שהמגזין קיבל בקביעות מבני נוער שנדחו על ידי משפחותיהם הדתיות. "פונדמנטליסטים נוצרים צריכים להישרף בגיהינום!" אמר לי פעם, ודפק באגרופו על שולחנו. מעולם לא פגשתי אדם כה בטוח בעצמו.

הרבה הומואים צעירים נשאו אליו את מבטם. הוא ובן זוגו דאז, בן, שעבד גם הוא במגזין, היו זוג יפה – אבל העניין בהם היה עמוק יותר. בסופי שבוע היינו הולכים למסיבות יחד, והייתי מתבונן איך נערים הומואים מתאספים סביב בני הזוג. מייקל ובן נראו משוחררים (מבושה, מספקות עצמיים) ובאופן בלתי מצטדק עסקו במה שהסופר פאול מונט כינה החוויה ההומוסקסואלית הייחודית של "שמחה יוקדת". אבל שלא כמו כמה מחברינו שרכבו על רכבת השמחה היוקדת כל הדרך לגמילה, רק לעתים רחוקות נראו מייקל ובן חסרי שליטה. היה איזון – תבונה – במסע החיפוש שלהם אחר חוויה אותנטית, אינטנסיבית. נדמה היה שביחד הם הבינו איך להיות צעירים, הומוסקסואלים ומאושרים.

חשבתי על אותם זמנים כשהפניתי את המכונית השכורה שלי לעיר בוויומינג שבה חי עכשיו מייקל. הרבה קרה בעשור מאז ראינו זה את זה: הוא ובן ייסדו מגזין הומוסקסואלי חדש (Young Gay America או Y.G.A ); הם נסעו ברחבי הארץ במסגרת סרט תיעודי על בני נוער הומואים; ומייקל הלך והפך במהירות לקול המוביל של צעירים הומואים עד אותו יום, ביולי 2007, שבו הוא הודיע שהוא כבר לא הומו.

"ההומוסקסואליות באה לי בקלות, כי כבר הייתי חלש", כתב בשורת הפתיחה של מאמר באתר הימין הקיצוני WorldNetDaily.com . בהמשך הוא משך ידו מעבודתו ב-XY וב-Y.G.A. "הומוסקסואליות שמועברת למוחות צעירים, היא מעצם טבעה פורנוגרפית", טען. במאמר אחר של WorldNetDaily שבוע לאחר מכן, הוא אמר שהוא "נדחה מהמחשבה על הומוסקסואליות" וכי הוא "הולך לעשות מה שאוכל כדי להילחם בה"..

כשהגיע זמן הפגישה המיועד שלנו בוויומינג, החניתי את המכונית השכורה שלי מול חנות בית קפה צבועה אדום בסגנון מסבאה, הממוקם מול בית הספר לתנ"ך, שם לומד מייקל בשנה א'. כעבור דקה הבחנתי בו במראה האחורית שלי. הוא הלך לעבר בית הקפה, מחזיק משהו שלא הצלחתי להבחין מה הוא. יצאתי מהמכונית ונופפתי לו. הוא נראה בדיוק כפי שזכרתי – גבוה, רזה, בלונדיני, נערי ונאה כמו מדריך סקי נורדי. הייתי מתוח, וכשהתקרב החלטתי להתקרב אליו כדי לחבק אותו, אבל מייקל הקדים והושיט את ידו הימנית. "שלום, בנואה," אמר, עומד זקוף ונוקשה, אוחז במה שיכולתי לראות עכשיו שהוא תנ"ך.

אף על פי שמייקל הסכים שניפגש ושאכתוב עליו, הוא היה ספקן לגבי המניעים שלי ."למה אתה כאן?" שאל דקות אחדות אחרי שהתיישבנו בבית הקפה שהיה מקושט באורות חג המולד, ושאוי­ַש ע"י צעיר שלמד בבית הספר לתנ"ך.

זו הייתה שאלה טובה. האם חלק ממני בא "להציל" את ידידי הוותיק מציפורני הימין הנוצרי? אף על פי שאיני מטיל ספק בכך שמשיכה מינית יכולה להתפתח, הייתי ספקן אשר לטענה של מייקל על הטרוסקסואליות, והתנגדתי לטיעון שלו ש"הומוסקסואליות מונעת מאתנו למצוא את האני האמתי שלנו בתוכנו". חוץ מזה, היה לי קשה להאמין ש"האני האמתי" של מייקל היה נוצרי פונדמנטליסטי שכותב כינויי גנאי על להיות הומו. אבל בין היו לי שאיפות לשכנע את מייקל להצטרף לשורות ההומואים לשעבר-לשעבר ובין לא, הם לא התקרבו ללהט שלו להציל אותי.

"אלוהים אוהב אותך יותר ממה שכל בחור יאהב אותך", אמר לי בבית הקפה. "אל תתלה את האמונה שלך באיזה גבר, בבשר ודם. זה מה שאנחנו עושים כשאנחנו נתקעים בזהות ההומוסקסואלית, כשאנחנו נתקעים במערה. אנחנו הולכים מבחוּר לבחוּר, מחפשים מישהו שיאהב אותנו ויגרום לנו להרגיש בסדר, אבל אלוהים הוא הרבה יותר טוב מכל המאסטרים האחרים שם בחוץ".

מייקל, בן 36, מתייחס כעת לעתים קרובות לחיים הומוסקסואליים כסוג של מערה – או כלוב. במכתב פתוח לריקי מרטין, שפורסם ב- WorldNetDailyאחרי שמרטין יצא מהארון, כתב מייקל: "הומוסקסואליות היא כלוב שבו אתה לכוד במעגל אין-סופי שבו אתה כל הזמן שרוצה יותר – מבחינה מינית – ממה שאי פעם תוכל לקבל, כל הזמן מלא בריקנות, מנסה להצדיק את פעולותיך המעוותות על ידי פוליטיקה ושפה של "להרגיש טוב".

האם מייקל היה אומלל בחשאי כגבר הומו, וכיום הוא משליך את זה על כל האנשים המזוהים כהומואים? פתחתי את השאלה הזו מאוחר יותר באותו ערב בדירתו הקטנה מחוץ לקמפוס, שם ישבנו במטבח השומם שלו ואכלנו עוגיות אוראו. "טוב, אתה לא יכול לראות כמה חשוך במערה כשאתה נמצא בה", אמר."אבל לא, אז לא החשבתי את עצמי אומלל".

מייקל לא התחיל לחקור את מסלול חייו, אמר לי, עד שאירוע רפואי מפחיד ב-2004 הוביל למה שהוא מכנה "ההתעוררות הרוחנית" שלו. באותה שנה, כשמייקל היה בן 29, הוא חווה סדרה של אי-סדירויות בדפיקות הלב והשתכנע שהוא סובל מאותו מום מולד בלב שהרג את אביו כשמייקל היה בן 13 (שני הוריו של מייקל מתו בצעירותו; אמו מתה מסרטן השד כשהיה בן 19). לאחר שבדיקות שללו בסופו של דבר את מחלת אביו, חש מייקל כי הוא נמלט ממוות ומצא את עצמו בוהה "אל תוך פניו של אלוהים". בריאיון שפורסם עם יוסף ניקולוסי, מנהיג בתחום השנוי במחלוקת של טיפול רפרטיבי, אשר מבקש לעזור לאנשים להתגבר על משיכות הומוסקסואליות לא רצויות, מייקל אמר שהוא "נולד מחדש" באותו רגע, וכי "כל רעיון שאי פעם חדר למוחי – כל הקיום שלי – נבחן מחדש לחלוטין."

מייקל היה מופתע כמו כולם מאמונתו הפתאומית. אף על פי שאמו הייתה נוצרית, רק לעתים רחוקות לקחו הוריו אותו ואת אחותו הצעירה לכנסייה ולא ניסו לדכא את ספקנותו אשר לדת מאורגנת, שהפכה לבוז גמור בשנותיו בדארטמות. אבל בסוף 2004, אחרי הבהלה הבריאותית שלו, גמע ספרים של תאולוגים הומוסקסואלים מוצהרים כמו מל ווייט ופיטר גומס, בניסיון לשלב בין המיניות שלו והרוחניות שלו. בתחילה הוא נמשך לפרשנות ליברלית של התנ"ך וטען נגד גישה פונדמנטליסטית לנצרות. "אנשים חונכו בטעות להאמין שהדעות הקדומות שלימדו אותם הכמרים שלהם הם דברי האלוהים", כתב באחד מגיליונות Y.G.A שיצאו ב-2005 והוקדש לשאלות רוחניות. "האמת היחידה היא אהבה".

אך גם כאשר דחה את התאולוגיה האנטי-הומוסקסואלית, השקפותיו הפוליטיות של מייקל החלו לנוע ימינה: הוא דיבר בזוהר על אן קולטר, ובכתבת שער של ה-"טיים" ב-2005 על נערים הומוסקסואליים אמר: "אני לא חושב שהתנועה ההומוסקסואלית מבינה את ההיקף שבו הדור הבא רק רוצה להיות ילדים נורמליים. האנשים שמבינים את זה הם הימין הנוצרי".

פוסטר הסרט "אני מייקל"

חבריו וחבריו לעבודה של מייקל לא ידעו מה לעשות עם הלהט הדתי שלו או עם הפוליטיקה המשתנה שלו. גם החבר שלו, בן, לא ידע מה לעשות, אבל בן היה מודאג יותר בשאלה איך להציל את היחסים המעורערים ביניהם. הם היו יחד כמעט עשור, אם כי בשנים האחרונות מערכת היחסים כללה חבר שלישי – צעיר שהם פגשו בהליפקס, נובה סקוטיה, שאליה עברו בשנת 2001 לאחר שעזבו את XY (לבן הייתה שם משפחה). השלושה חיו יחד, ומייקל כל כך אהב את ההסדר הזה בהתחלה עד שהוא התחיל לכתוב עליו ספר.

אבל בסוף 2005, סיפר לי מייקל, כל דבר בחייו התחיל להרגיש לא בסדר – היחסים הלא קונבנציונליים שלו, החברויות ההומוסקסואליות שלו, אפילו המגזין שלו שהוקדש לעידוד נוער הומוסקסואלי. "במשך שנה התאמצתי לחשוב על כל סיבה אחרת מלבד על זו המובנת מאליה", אמר. "ואז זה פשוט עלה, ברור כמו השמש בצהריים. הבעיה הייתה הזהות המינית שלי. אבל זה באמת היה מפחיד. חשבתי לעצמי, ברצינות? זה מגוחך. אני הומוסקסואל. התאמצתי לנסות להבין מה קורה לי. תמיד אמרו לי שאם יש לך ספקות בעניין צדקת ההומוסקסואליות שלך, שהיו לי במשך זמן מה אבל השתדלתי להשתיק, זה מפני שפשוט לא עיבדת את כל ההומופוביה הפנימית שלך. אבל הרגשתי שזה לא נכון לי עכשיו".

ביושבו במשרדו ב-Y.G.A לקראת סוף אותה שנה, כתב מייקל שתי מילים על צג המחשב שלו: אני סטרייט. הוא הרגיש טוב ולכן הקליד עוד כמה: הומוסקסואליות = מוות. אני בוחר בחיים.

לאחר מכן קם ויצא מן הבניין.

זמן קצר אחריכן עזב מייקל את ביתו בהליפקס שבו התגורר עם בני הזוג שלו והשתקע בדירה בקצה השני של העיר. הוא אמר כי לאחר מכן הוא הצטרף לזמן קצר לכנסיית המורמונים כי הם חיממו את לבו כשכמה אנשים מורמוניים שהוא התיידד עמם הבטיחו שיעזרו לו "למצוא אישה". (מייקל עזב את הכנסייה זמן קצר לאחר מכן, לאחר שהחליט כי המורמונים "לא מסכימים עם התנ"ך".)

בודד וזקוק לעבודה, מייקל בחר בחירה לא אינטואיטיבית בעבור הומוסקסואל שרק לאחרונה נעשה "לשעבר": הוא לקח עבודת עריכה בסן פרנסיסקו. אחותו גרה שם, והוא קיווה למצוא ולהשתלב בקהילת כנסייה נוצרית. אבל זמן קצר לאחר שהגיע, החליט מייקל לבקר את הקסטרו – השכונה ההומוסקסואלית של סן פרנסיסקו שבה היה המשרד הראשי של XY ממוקם – כדי לראות "מה ארגיש. סלידה? כַּעַס? בסופו של דבר לא הרגשתי שום דבר מהדברים האלה", אמר לי מייקל, "אבל הרגשתי את האנושיות של האנשים בקסטרו. התחלתי לפקפק במה שכתבתי במאמרים האלה. חשבתי, טוב, אולי שום דבר מכל זה לא נכון. אולי אני טועה."

לא בטוח מה עליו לעשות, התקשר מייקל דומע לבן. "הוא אמר שהוא מצטער, ושהוא רוצה לקחת את הכול בחזרה," נזכר בן. "אמרתי, 'טוב, אעזור לך לנסח הצהרה'. הוא אמר שהוא יתקשר אליי בחזרה למחרת, אבל לא שמעתי ממנו עוד".

מייקל התייחס לשיחה הזאת כרגע של חולשה ."לא קראתי את התנ"ך שלי, והייתי במקום בודד מאוד, אבל זה לא שהמשיכות החד-מיניות שלי חזרו", הוא הסביר בבוקר היום השני שלי בוויומינג, כשישבנו על ספסל עץ מרופד בכנסייה קטנה ליד בית הספר לתנ"ך. היו שם בערך שני תריסר מעמיתיו ללימודי התנ"ך, ולפני התפילה ולאחריה ראיתי את יחסיו הידידותיים, הרגועים, איתם.

בנסיעה בחזרה לדירתו, סיפר לי מייקל שתשוקתו לגברים פחתה בתדירות ובאינטנסיביות כמעט מיד אחרי שכתב את המילים "אני סטרייט" על מסך המחשב שלו ב-Y.G.A. כאשר הוא כן הרגיש משיכה ארוטית כלפי גבר אחר, הוא אמר שהוא ניסה "לשבת עם זה ולנטרל את זה", טכניקה שלמד במהלך תקופה במקום התבודדות בודהיסטי, לשם הלך אחרי שעזב את סן פרנסיסקו (מייקל, שעשה מדיטציה קבועה במשך כמה שנים, אמר שהוא התבקש לעזוב את הקהילה כי הוא היה "מדבר יותר מדי על התנ"ך"). "התבוננתי בזה בִּמקום פשוט לפעול על פי זה, והתחלתי לראות את זה כהיבט מסוים של חוסר השלמות שלי, לא כזהות שלי," הוא אמר ."ככל שעשיתי את זה יותר, כך הרגשתי פחות את התשוקה", הוא המשיך והוסיף כי מעולם לא עבר טיפול רפרטיבי או השתתף בסדנת הומוסקסואלים לשעבר.

במאמר של WorldNetDaily כתב מייקל על הסיבה שהוא מאמין שהוא לקח על עצמו בטעות זהות הומוסקסואלית: "כשהייתי בן 13 החלטתי שחייב להיות שאני הומו כי לא הייתי מסוגל להתמודד עם הגבריות שלי". הוא המשיך והאשים את אביו בזה, דבר שעולה בקנה אחד עם הנרטיב ההומוסקסואלי-לשעבר, כי משיכה חד-מינית בקרב בנים נובעת לעתים קרובות מחסרון בגבריות, הנגרמת בדרך כלל מסדק ביחסי אב-בן.

מייקל אמר לי שאין לו היום תשוקות חד-מיניות, טענה שקשה לי להאמין לה. רבים מן ההומוסקסואלים לשעבר מודים שהם נאבקים במשיכה חד-מינית שנים אחרי שהם דוחים את הזהות ההומוסקסואלית שלהם, וקומץ של מנהיגים בכירים בתנועה הובכו ע"י מעידות פומביות או ע"י "הישנות", מילה שאולה מהשפה ההתאוששות מהתמכרות. (רבים מן ההומוסקסואלים לשעבר רואים את המשיכה החד-מינית כאקט של התמכרות, כזה בלי "תרופה", אבל עם אפשרות של חופש בעזרת אלוהים.) בימי XY שלנו, אמר לי מייקל שאין לו משיכה מינית לנשים. האם למד הטרוסקסואליות?

כן, הוא התעקש, והוסיף כי הוא יצא עם שתי נשים מאז הודיע שהוא הומו לשעבר (שתיהן לפני שנרשם לבית הספר התנ"ך). מייקל לא רצה לגלות הרבה על האופי המיני של היחסים האלה, ואמר רק כי אף אחד מהם לא היה "אלוהי במיוחד". "היה חלק ממני שהתרגש כמו נער מתבגר", אמר לי. "מה שאלוהים שומר לי לשלב הבא, אני מקווה שיהיה כרוך בחיזור ובחתונה".

שאלתי את מייקל אם שמע את החדשות שבן התחתן בזמן האחרון בקנדה. הוא מצמץ פעמיים, וגופו נדרך קלות. "לא, לא," אמר. "לגבר או לאישה?"

"לגבר. היו לך תקוות שהוא יתחתן עם אישה?"

"אתה צריך להבין משהו," אמר, רוכן קדימה בכיסאו."אני כבר לא מתייחס לאנשים כהומואים. אני לא מתייחס אליך כהומו. אני לא מתייחס אליו כהומו. אלוהים יוצר אותנו הטרוסקסואלים. יכולים להיות לנו רעיונות אחרים באשר למה שאנחנו, ולי בהחלט היו, אבל זה לא אומר שהם האמת".

שבוע לפני הנסיעה שלי לוויומינג, נסעתי להליפקס כדי לבלות סוף שבוע עם בן. קיוויתי שיוכל לעזור לי להשלים את התצרף של מייקל גלאץ.

"אתה צריך לראות את השירה שלו", אמר לי בן, מחפש במדף ספרים במשרדו הביתי. בסוף הוא מצא את מה שחיפש – קלסר צהוב קטן, שכותרתו "מדפים", שהכיל את השירים לתזה של מייקל בדארטמות. ברגליים משוכלות על רצפת העץ, עם גיליונות ישנים של XY ו Y.G.A-פזורים סביבנו, קרא בן בקול מתוך כמה משיריו של מייקל החוקרים את הזהות המינית. באחד מהם כתב מייקל על "אנשים הנאבקים למצוא בית בין התוויות", ובאחד אחר קיווה ליום שבו "גברים שאוהבים נשים יניפו דגלים כזיהוי".

כל זה נשמע דומה מאוד למייקל שהכרתי ב-XY, צעיר שהיה מוקסם מהתיאוריה הקווירית – כלומר, הרעיון שהזהויות המינית והמגדרית נבנות תרבותית ואינן מקובעות ביולוגית – ושחלם על עולם בלי תוויות כמו "סטרייט" ו"הומו", שאותם הגדיר כמגבילים ומיועדים "לפלג ולרדוף", כמו שטען באחד מגיליונות שנת 1998 של XY. אף כי הודה אז שחשוב "להישאר מאוחדים תחת מטרייה פוליטית 'גאה'" עד שיושג שוויון להומוסקסואלים וללסביות, העדיף מייקל לתייג את עצמו כקוויר.

תוך כדי שבן ואני העלינו זיכרונות, לא יכולתי שלא לתהות אם הפילוסופיה החדשה של מייקל עשויה להיות, באופן מוזר, הרחבה הגיונית של מה שהוא האמין אז – ש"הומו" הוא קטגוריה מגבילה ושזהויות מיניות יכולות להשתנות. בן הנהן. "פעיל קווירי קיצוני ונוצרי פונדמנטליסטי לא תמיד שונים כל כך כפי שעלול להיראות", אמר, והוסיף כי יש אידאולוגים שיכולים לדלג על ניואנסים ולטעון למונופול על האמת.

בן המשיך. "בעיניי, מייקל הוא קרבן של החברה המטורפת הזאת שאנו חיים בה, שבה אנו גדלים עם כל המסרים הסותרים האלה והלחצים סביב המיניות והדת, ושבה אנו מתחלקים למחנות האלה שבהם תמיד אנחנו צודקים והצד השני תמיד טועה. יש אנשים שנוטים להאמין לזה, ואני חושב מייקל הוא אחד מהם".

אף על פי שבן הכיר בכך שהכתיבה האנטי-הומוסקסואלית של מייקל היא סטירת לחי בפני כל הנערים ההומואים שנשאו אליו את עיניהם, הוא העדיף לזכור את הגרסה בת ה-21 של מייקל שפגש בבית קפה בסן פרנסיסקו. "הוא הקדיש עשור מחייו לסיוע לנוער הומוסקסואלי, והעבודה שהוא עשה הצילה חיים", אמר לי. "מה שהוא טוען עכשיו לא מבטל את זה". כמו רוב חבריו לשעבר של מייקל, בן מתעקש שהוא לא כועס עליו. "אני דואג לו," אמר.

לפני שעזבתי את הליפקס, הראה לי בן שיר אחרון, שכותרתו "התחייבותו של ילד הצופים". "המייקל שכתב את זה הוא מייקל שבו התאהבתי," אמר.

אני נשבע בכובד ראש, / לעולם לא לספר למדריך. / לעולם לא לספר לאחרים. לעולם לא לתת / למידע כזה לעזוב את האוהל הזה, לעולם לא להכיר בך / שוב, לעולם לא להדק את ממחטתך שוב, לעולם לא / להביט שוב ​​לתוך עיניך, לעולם לא להתחרות בדֶרבִּי סָבּוֹנים / בחוֹל אתך שוב, לעולם לא לקרוא את וויטמן כשאתה / מתרפק עד שאתה נרדם, לעולם לא להתגנב, בזהירות אל האגם / אתך שוב, לעולם לא להביא פרחי בר / לאוהל שלך שוב, לעולם לא לבכות לך שוב, לעולם לא לקשור / קשרים זה בשערו של זה, / לעולם לא לנשום את האוויר שלך,/ לעולם לא לגעת בירכך הפנימית,/ לעולם לא ללכוד את מבטך. / לעולם לא להיות שני בנים ביחד, נצמדים. / לעולם לא להעז.

בסוף ביקורי בוויומינג, הסיעתי את מייקל מדירתו לבית הספר לתנ"ך. היו לו בחינות גמר למחרת, והוא איחר להגיע לקבוצת הלימוד. באחד הצמתים שאלתי אותו אם עליי לפנות שמאלה או להמשיך ישר (באנגלית: straight). "ישר", אמר והצביע על הדרך.

"מצחיק לשמוע אותך אומר את זה, כי בימים שלנו ב-XY תמיד היית מתעקש שאומַר 'קדימה' (forward) כשנסענו", הזכרתי לו. "היית מתקן כל הומו שאמר 'ישר' במכונית."

"אמרתי הרבה דברים מטופשים אז", אמר מייקל בצחקוק.

"אתה מצטער על הזמן הזה?" שאלתי אותו.

"אני חושב שאלוהים היה צריך לקחת אותי הרבה מקומות שונים, ולתת לי ללמוד פרספקטיבות ודתות רבות ושונות, כדי שאוכל סוף סוף לדעת את האמת", אמר. "XY פשוט היה ​​חלק מהמסע הזה".

סיפרתי למייקל על שיחה שהייתה לי לאחרונה עם הבוס הקודם שלנו ב-XY, פיטר איאן קאמינגס, שהפתיע אותי כששאל את עצמו בקול רם אם מייקל היה אי פעם באמת הומו. "בדיעבד, יותר ממך או ממני או מכל אדם אחר שעבד במגזין, ההרגשה הייתה שהמיניות שלו תאורטית יותר מאשר אמתית בעיניי", אמר לי פיטר. "בגיל צעיר מאוד, היו לו כל התאוריות המאוד מחושבות האלה על זהות ומיניות. אולי הזהות ההומוסקסואלית או הקווירית הזאת שהקסימה אותו ושהוא לקח על עצמו, לא הייתה נכונה בעבורו. זה לא מסביר למה הוא אומר דברים מגוחכים כאלה על הומואים עכשיו, אבל אולי, רק אולי, הוא לא בהכחשה לגבי המיניות שלו".

מייקל הביט בי. "אתה חושב שאני בהכחשה?"

"אני לא יודע בוודאות מה אתה," אמרתי. " רק הלוואי שלא היית כותב דברים כל כך בלתי מדויקים על הומואים".

"הם לא בלתי-מדויקים," אמר ונשמע מרוגז.

כשהתקרבנו לבית הספר שאלתי אותו מה דעתו על התאבדויות בני הנוער ההומואים שהתפרסמו בשנה שעברה, ועל מסע הפרסום "זה משתפר", שבו הומוסקסואלים מכל רחבי הארץ – ומנהיגים פוליטיים בכירים, כולל הנשיא אובמה – הקליטו הודעות וידאו מעודדות לנוער הומוסקסואלי. הוא לא היסס. "אני חושב שזה טיפשי"," אמר מייקל. "זה לא משתפר אם אתה הומו".

זה לא משתפר אם אתה הומו? מייקל היה מחטיף לי אגרוף בפנים אילו אמרתי זאת כשעבדנו יחד. לא הייתי אומר זאת, כמובן, משום שזה שקר. אבל בדיעבד, גם הטענה שלנו בגיליון 1999 של XY כי "כולם מאושרים" אחרי שיוצאים מהארון לא הייתה נכונה. מייקל התעקש שנכלול את השורה הזאת, אבל זו הייתה משאלת לב, והומואים לשעבר הם הוכחה חיה לכך.

כשנסעתי חזרה למלון שלי באותו לילה, תהיתי אם אי-פעם אשמע שוב ממייקל. האם הוא יתקשר אליי יום אחד ויגיד שהוא הומו אחרי הכול, וששנותיו כהומו-לשעבר היו רק עוד תחנה במרדף החיים שלו אחר האמת? ייתכן, אבל אני בספק אם זה יקרה בקרוב. בעבור הומואים לשעבר המתכוונים להישאר כך, יש מעט מאוד מקומות בטוחים יותר בעולם מאשר בית הספר לתנ"ך בוויומינג. המדינה הכי פחות מאוכלסת במדינה – שבה נרצח מתיו שפרד ונותר למות על עמוד של גדר כפרית, ושבה התאהבו שני בוקרים בדיוניים על הר ברוקבק אך מעולם לא הרשו לעצמם חיים משותפים – היא גם מדינה בלי בר להומואים. ידידי הוותיק, כך נראה, בחר את המקום המושלם להישאר סטרייט (באנגלית: גם "ישר" – עורך אתר כמוך).

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.