פרק 2 – מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה | לילות כימים

לאה אינה מעצבת, אינה המתכנתת של אתר כמוך, והיא מעולם לא ניסתה לעבוד על אתר שלא הייתה לה גישה לחלק התכנותי שלו. אבל בכל זאת היא הצליחה לעשות זאת לא לפני שנכנסה לדיכאון קיומי (אבל בסוף נרגעה)

אמרתי ועשיתי.

רציתי ליצור סקיצה של האתר הקיים, רק מרווח יותר ועדכני יותר. לא עיצוב מלא, אלא כיוון עיצובי שאוכל לשלוח לעורך האתר כדי שיבין מה אני מציעה – כזה שיש בו יותר ריווחים בין אלמנטים שייצרו מרווחי נשימה, כדי לתת כבוד לכל אזור ולהקל על הקריאות והצפיפות בעמוד.

השאלה הראשונה הייתה מתי לעשות זאת. שעות העבודה מוקדשות כמובן, לעבודה. שעות הפנאי – למשפחה. כל שנותר הוא שעות השינה. מאחר ששינה, בעיניי, היא משהו שעושים רק כשאין שומדבר מעניין יותר – החלטתי שאקדיש את שעות הלילה לייצור הסקיצה הראשונית.

לו הייתי מעצבת, הייתי בוודאי פותחת פוטושופ, יוצרת מסמך חדש, ומתחילה לעצב אותו על בסיס האתר הקיים.

לו הייתי המתכנתת הרשמית של האתר, הייתה לי גישה לשרת עליו הוא מותקן, ויכולתי לעשות אותו דבר, תכנותית.

אבל לא מעצבת אני, לא המתכנתת של האתר, וגם לא בולסת שקמים – מעולם לא ניסיתי לעבוד על אתר שלא הייתה לי גישה לחלק התכנותי שלו. ובכל זאת, הצלחתי לעשות זאת, באמצעות כמה כלים שמאפשרים למתכנת לבצע שינויים מקומיים בכל אתר שבו הוא גולש באופן מקומי וארעי. כך שהשינויים שעשיתי באתר לא השפיעו על האתר באמת, רק במחשב שלי.

וכך, באישונם של שלושת הלילות הבאים, התעוררתי, קמתי, והלכתי למחשב. ישבתי מולו למשך כשעה-שעתיים והזזתי וריווחתי וצבעתי ועיגלתי. כל כך כיף ליצור דברים יפים בכלל, וכאן בפרט, כשהתוכן כבר קיים, ולמעשה אני רק נותנת לו צורת הגשה שתתאים ליופי הפנימי שלו. ומדי בוקר בבוקרו ישבתי עם רחלי וקיבלתי ממנה הצעות לתיקונים על מה שעשיתי, והדרכות להמשך.

התחלתי עם האתר כמו שהוא נראה היה בשעתו: רקע אפור, קוביות נפרדות לפי מדורים, וטקסט קטן וצפוף.

הדבר ראשון שעשיתי היה לתת לרקע צבע לבן – זה נתן הן תחושה נעימה יותר, והן תחושת אחדות בין כל חלקי הדף. הדבר השני היה הגדלת הגופן של הטקסט הרץ, והשלישי היה ריווח בין השורות. בהמשך ביצעתי שינויים פחות דרמטיים אבל עדיין חשובים.

רחלי האישה הטובה הייתה נאמנה למחויבותה ומדי יום ביומו הייתה יושבת אתי, והייתי מראה לה את ההתקדמות שלי. היא מצִדה הייתה משבחת אותי על החלטות טובות שקיבלתי, מציעה הצעות לשיפור, ומדריכה אותי כיצד להמשיך. ואחרי שלושה ימים, הגעתי לעיצוב המהמם הזה:

אם תשאלו אותי היום מה אני חושבת על העיצוב הזה, אומר לכם שהוא סביר בהחלט, והוא יכול לשמש כר טוב להמשך.

מה חשבתי עליו בזמנו?

שהוא  מ-ד-ה-י-ם.

אני חושבת שזה היה בעיקר כי הייתי אחוזת התפעלות מכך שהצלחתי להגיע לרמה כזאת של עיצוב רק באמצעות הכלים הדלים שעמדו לרשותי, ובשעות עבודה אחדות בלבד.
בעיניי הייתה זאת יצירת מופת, והרגשתי שהגיע הזמן לשלוח את זה ליו"ר העמותה, ולהתחיל לעבוד על האתר האמתי.

אבל אני אדם של מחשבים, לא של אנשים.

בעוד תכנות אתר אני יכולה לבצע בקלות יחסית, הרי שבנושא תקשורת עם אנשים אני די חלשה, בעיקר בתחום שמעולם לא התנסיתי בו – הצעת עבודה הפוכה. מצאתי את עצמי תוהה ומתלבטת איך להציע ליו"ר העמותה לעצב את האתר מחדש: לא ידעתי כיצד להציע זאת בלי להעליב ולתת ההרגשה שהאתר לא אסתטי; לא ידעתי אם קודם להציע את ההצעה ורק אח"כ לשלוח את הסקיצה, או לשלוח את ההצעה והסקיצה ביחד; ולא ידעתי מה לכתוב על עצמי, שישכנע שכדאי להפקיר את האתר בידיי.

בצר לי הלכתי להתייעץ עם עמיתתי נילי שהיא אחת שמבינה באנשים (היא בעלת שילוב נדיר של תואר ראשון בפסיכולוגיה, ושכל ישר).

נילי מיד שינסה את מתניה וניסחה למעני דואל שהציע עזרה בלי לומר דבר שלילי על האתר; הסבירה לי שלא כדאי לשלוח מיד את הסקיצה (זה קצת מלחיץ אנשים); ואמרה ששני הדברים שעליי להדגיש בדואל הם שאין לי כל כוונות שיווקיות או נסתרות, ושההצעה שלי ממוקדת ביותר – רק עיצוב חדש, בלי אפיון או כל דבר אחר (כי אין לי יכולות בתחומים אחרים, אז שלא יהיו לאף אחד אשליות). החלטנו גם שאשלח אותו כתגובה לדואלים הקודמים, כדי שהוא ידע לשייך אותי למי שאני, ולא יחשוב שאני איזו מצורעת וזבת-חוטם שעברה בסביבה ומציעה הצעות חסרות כיסוי לאנשים תמימים וישרי דרך.

באותו ערב שלחתי את הדואל הזה:

לא הספקתי לכסוס ציפורניים זמן רב כי תוך דקות אחדות, לשמחתי הרבה, הוא השיב לי:

יש! ווהו! זה הצליח! הייתי מאושרת גם מעצם זה שניסוח הדואל אכן הוכיח את עצמו, וגם -ובעיקר – מכך שההצעה שלי התאימה!

כאמור, היה ערב. נילי לא הייתה לידי ולא יכולתי להתייעץ איתה אם זה השלב שבו אפשר לשלוח את הסקיצה, לכן החלטתי לסמוך על עצמי, ולשלוח את הסקיצה ה-מ-ד-ה-י-מ-ה שלי.

ובשלב הזה קיבלתי את התשובה המבאסת הבאה:

מה?! הייתי בשוֹק. באיזו מערה הוא חי שהוא צריך לחכות למחשב?! מי בימינו לא נמצא מול מחשב?! ומתי הוא כן יהיה – זה עניין של שעות? ימים? שבועות?!
לא הֵהַנְתי לשאול כל זאת, לכן לא הייתה ברירה אלא לחכות.

למחרת בשעות הצהריים הגיעה סוף סוף התשובה (טוב שהייתי בטיול באותו יום ולא הייתי ליד המחשב, שאם לא כן הייתי מרעננת את תיבת הג'י-מייל שלי כל דקה…):

 

בשלב הזה של הטיול, היו פנינו מועדות הביתה, ואני ישבתי לבדי בירכתי האוטובוס, והתבאסתי.

מילא שהוא לא מזהה שזו יצירת מופת מדהימה. מתברר שיש אנשים שלא יודעים לזהות יצירת מופת – לא נורא, אף אחד לא מושלם. אבל מה שהפריע לי היה שכל המלים הנלהבות של אמש – "שימחת אותי" ו"אני מאמץ בשתי ידיים" – נעלמו, וכעת היה כתוב רק "נראה יותר טוב מהמצב כרגע". אז אם הוא לא מתלהב מהעיצוב, למה הוא זורם איתי? כי לא נעים לו? כי אין אף אחד אחר שיעשה את זה? איך יהיה לעבוד עם לקוח שמשתף פעולה בלית ברירה – האם על כל הצעה שאציע, יגיד רק "טוב, בסדר", או "תעשי מה שאת רוצה"? ומי יקבל החלטות אם המתכנתת היא האדם הכי לא החלטי ביקום, והלקוח לא מחובר לעניין? הרי לו רציתי לעצב אתר לפי טעמי בלבד הייתי מתמקדת בבלוג שלי – אני לא צריכה את כמוך בשביל זה.

נכנסתי לדיכאון קיומי.

אחרי 20 דקות נמאס לי מהדיכאון והייתה לי הארה: אשאל את נילי. פילסתי את דרכי לקדמת האוטובוס והראיתי לה את הדואל.
נילי קראה אותו ולא הבינה על מה אני מדברת – הבחור לגמרי בעניין.

נרגעתי.

Print this pageEmail this to someoneTweet about this on TwitterShare on Facebook

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.