פרק 6 – שח מט | לילות כימים

לאה מתמודדת עם הפחד הגדול שלה – אינטראקציה קולית עם בני אדם. ובמילים של בני אדם רגילים: לדבר בטלפון. בסוף היא חמקה מזה. זמנית, כמובן

ברשומה הזאת אמשיך עד סוף העמודה המרכזית בדף הראשי, ואשתף אתכם בדברים מפחידים שיכולים לקרות למתכנתת שמשתדלת להימנע מאינטראקציה עם בני אדם.

בלוגים בעמוד הראשי

המיקום של מדורי הבלוגים גם הוא נדון. באתר הקיים, מתחת ל-6 הרשומות החדשות ביותר, הופיעו רשומות מתוך המדורים הקבועים, ומתחתם הופיעו רשומות מהבלוגים. במסגרת העיצוב מחדש הרשינו לעצמנו להציב סימן שאלה על כל תוכן וכל מיקום, כך שגם אם הם נשארו כשהיו, זה היה מתוך בחירה ולא מתוך אינרצייה.

מעבר למיקום, היה עוד אתגר – תמונות הבלוגים שחוזרות על עצמן. לכל בלוג יש אותה תמונה שמלווה אותו בכל הרשומות. התמונה אינה משתנה בהתאם לתוכן הרשומה, וכך, אם מופיע בלוג בעמוד הראשי ותחתיו 3 הרשומות האחרונות – לשלוש הרשומות האלה תהיה אותה תמונה. הפתרון בעיצוב הישן היה שהתמונה הופיעה רק פעם אחת, ולידה הופיעה הרשומה האחרונה עם כותרת, תקציר ותאריך. שתי הרשומות הלפני-אחרונות הופיעו זו מתחת לזו, ליד הרשומה האחרונה. מאחר שהן הופיעו זו תחת זו, אבל לא יכלו לחרוג מתחום הגובה של הרשומה האחרונה, הן הופיעו רק עם כותרת ותאריך, בלי תקציר.

העיצוב הזה לא היה מוצלח כי המבנה השונה של שתי הרשומות הלפני-אחרונות – גם העדר תקציר, וגם העדר תמונה – גרם להן להיראות כמו תגוביות, או משהו אחר שאינו רשומה.
היה עלינו למצוא פתרון אחר בעיצוב החדש.

בהתייעצות עם רחלי, שלחתי לו שתי אפשרויות:

בראשונה, השארנו את המבנה של התמונה והרשומות כמו בעיצוב הישן, אבל נתנו יותר מקום לרוחב לשתי הרשומות הלפני-אחרונות, מה שאִפשר להכניס בהן גם את התקציר, ואפילו את התמונה המלווה, אבל מוקטנת. כך לא התקצץ שום מידע, והיה ברור שמדובר ברשומות.
בשנייה, התמונה אכן ראשונה בשורה, כמו בעיצוב הישן. אבל לשמאל התמונה שמנו את 3 הרשומות האחרונות בנויות באופן זהה: כותרת, תקציר, תאריך, ומספר תגוביות.

גם עמית וגם אני אהבנו יותר את האפשרות השנייה, וזה אכן מה שהתקבל להלכה.

הכי נצפים

רגע לפני הכותרת התחתונה:

זה אזור שאינני יודעת כמה מגיעים אליו, מפני שהוא נמצא אחרי כל המדורים והבלוגים שמוצגים בדף הראשי.

הפורמט של הכי נצפים עבר כמה גלגולים. אמנם כבר מההתחלה חשבנו על האפשרות שהתקבלה – שזה יופיע לקראת סוף העמוד, ויעוצב כטאבים – אבל היו גם, בהשראתה של רחלי, אפשרויות אחרות. למשל שזה יופיע באמצע העמוד במעבר בין מדורי הבלוגים למדורים הרגילים, או שזה יופיע בעמודה הצדדית (כמו ב-nrg יהדות).

לכאורה דיון רגיל כמו בכל הרכיבים האחרים, אבל באחד הפינג-פונגים במסמך, פתאום כתב עמית:

מה?? הצילו! טלפון? מאיפה הוא הביא את זה?!

טלפונים זה ממש לא הדבר שלי. אני לא מתחברת לתקשורת סינכרונית – מפחיד ומלחיץ אותי. אבל איך להגיד לו את זה בלי להישמע מוזרה? מיד עזבתי הכל ורצתי למשרד של נילי – האישה שמבינה בבני אדם תדריך אותי איך להתנהג.

לשמחתי, היא אמרה שאני לא חייבת להיענות להצעה – אני יכולה במקום זה לשלוח לו עיצובים יותר ברורים. איך היא יודעת מתי לא חייבים להיענות להצעה – אני לא יודעת. אבל אם נילי אמרה – סימן שזה נכון.
אבל אם צריך לשלוח עיצובים יותר ברורים, אז בשלב הזה אני צריכה יותר מאשר הדרכה של רחלי. עד אז, כל השינויים העיצוביים היו שלי, באמצעות מניפולציות בדפדפן על האתר עצמו, ורחלי רק אמרה מה לתקן והדריכה אותי כשנתקעתי מבחינת רעיונות עיצוביים. אבל נראה שהגעתי לקצה גבול היכולת של הטכניקה הזו, והגיע זמן הפוטושופ, כלומר זמנה של רחלי.

הודעתי לעמית שייקח לי זמן לענות על המסמך הנוכחי, ולקח שבוע עד ששלחתי לו 3 סקיצות שרחלי עבדה עליהן ונתנה להן מראה שלם ומאוחד.

זה אכן הרגיע אותו, וניצלתי מהטלפון. אמנם לא לתמיד, אבל לעת עתה.

תוך כדי התקדמות ברכיבים עצמם, הלכה והתגבשה לה צבעוניות חדשה באתר. נותרנו נאמנים, אמנם, לצבעים בעיצוב הישן – באמת לא הייתה בהם כל בעיה והם זרמו גם בעיצוב החדש – אבל הם השתנו במינונים.

הסקיצה הראשונה ששלחתי לא התמקדה בצבעוניות, אלא בחלוקה שונה של הדף, וריווח. לכן רוב הרכיבים בה היו אפורים – זה צבע ניטרלי שמאפשר התמקדות במאפיינים אחרים של הרכיבים. עמית קצת דאג בקשר לזה:

כשרחלי נכנסה לעיצוב ביתר שאת, היא בחרה לתת דגש לסגול יותר מאשר לכחול משום שהוא מיוחד יותר, וכך זה מופיע באתר כיום – הסגול מככב בסרגלים העליונים ובכותרות הבלוגים; הכחול נמצא בכותרות המדורים ובעמודה הצדדית.

וכך המשיכו בינינו הפינג-פונגים – המיקוד היה ברכיבים, בצבעים, ובמטרות של האתר.

אבל היה לי חשוב לדעת, כמו בהתחלה, שהוא לא רק "זורם" ונסחף, אלא באמת מרוצה מהתכנונים ויהיה מרוצה מהאתר בסופו של דבר (אז לא ידעתי ש"זורם" – ובטח "נסחף" – הם התיאורים האחרונים שאפשר לתאר בהם את אדון עמית. הו, התמימות). רציתי לוודא שהקצב לא מהיר מדי ולא אטי מדי, שהוא מרגיש שאנחנו מקיפים את כל הנושאים שנראים לו חשובים, שאנחנו לא חופרים מדי או מחפפים מדי. אמנם יכולתי להניח שאם זה עובד וזורם אז כנראה הכול בסדר, אבל היה לי חשש שמא אם משהו לא בסדר, עמית לא ירגיש נוח לומר לי את זה. לזה לא רציתי להגיע.

מצד שני – חששתי. חששתי שהוא יאמר שהוא אכן לא מרוצה. ולהפך – חששתי שהוא יחשוב שאני מחפשת מחמאות. אז חיכיתי וחיכיתי עם זה כמה שיכולתי, ובסוף, למען השקט הנפשי שלי, שאלתי. החלטתי שלא-משנה מה הוא יענה, זה יותר טוב מלא לדעת. אז ככה, פתאום מאמצע שומקום, שלחתי לו דואל:

אין שמחה כהתרת הספקות. מחמאות לא קיבלתי וזה היה טוב (כי זה אומר אחד משני דברים: או שהוא לא חווה את הדואל כחיפוש מחמאות, או שהוא כן – אבל הרגיש נוח לא לכתוב משהו שהוא לא מתכוון אליו. שתי האופציות הן אחלה), וגם ביקורת לא קיבלתי. אפשר לקוות שזה באמת מפני שלא הייתה לו ביקורת. כך או כך, אני נתתי לו הזדמנות להעלות בעיות. אם הוא לא ניצל אותה – זו כבר בעיה שלו.

תהליך המעבר מהפרטים לכלל היה מעניין ומחדש, אבל עוד לא סיימנו את הסאגה – גם ברשומה הזו הבאתי רק אפס קצהם של כלל התכתובות שהיו. בשבוע הבא ובזה שאחריו אמשיך לתאר את שלב התכנון / אפיון, ותראו איזה דרמות יכולות לקרות אפילו בתהליך שנראה כה משמים. או שלא…

נ"ב: פעם הופיעה בדיחה בעיתון אותיות:
פעם שני יפנים המציאו משחק, וכל אחד מהם רצה לקרוא למשחק בשם שלו – ליפני אחד קראו פינג, אז הוא רצה שיקראו למשחק פינג. ליפני השני פונג, והוא רצה שיקראו למשחק פונג. ככה התווכחו שעות עד שנמאס למנהל שלהם והוא קרא למשחק שח מט.

Print this pageEmail this to someoneTweet about this on TwitterShare on Facebook

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.