פרק 7 – שש בש | לילות כימים

לאה אינה רגילה להיות מקור סמוך בענייני ממשק משתמש אבל היא מגלה שמצליח לה מול אנשים אחרים וגם ששיחת טלפון אינה דבר מפחיד כל כך

כל כמה ימים קיבלתי מעמית את המסמך עם הערות על הערותיי, וכל כמה ימים החזרתי לו מסמך עם הערותיי על הערותיו.

מובן שכל הזמן מחקנו סעיפים שנפתרו. זו הייתה תקופה מאוד אינטנסיבית, מאתגרת וכיפית. את העבודה על המסמך עשיתי בעיקר בלילות, ומאחר שהתלהבתי מאד מהתכנון, עבדתי על זה כמעט כל לילה. בבוקר הגעתי לעבודה והייתי יושבת בעיקר עם רחלי ולפעמים עם נילי, לפי הצורך – עיצוב או ארכיטקטורת תוכן – מראה להן מה עשיתי ומתייעצת בנקודות שבהן לא היה לי ידע מספיק. כל כך נהניתי לעבוד על האתר, שגם לכאורה בימים שיכולתי לנוח מזה – למשל אחרי ששלחתי לעמית גרסה משלי וחיכיתי לתגובותיו – עדיין הייתי ממשיכה לשבת בלילות ולעצב (באמצעות הדפדפן) עוד רכיבים. מצאתי לי תחביב חדש 🙂

אני ממשיכה לפי סדר ההופעה של הדף הראשי: ברשומות הקודמות דיברנו על הכותרת העליונה ועל העמודה המרכזית בדף הבית. ברשומה הזו אמשיך לעמודה הצדדית.

מיקום העמודה הצדדית

מיקום העמודה הצדדית - לפני ואחרי

בעיצוב הישן היו שתי עמודות, אחת מימין ואחת משמאל. כשהחלטתי לוותר על אחת מהן, היה לי ברור שאני מוותרת על הימנית – מחקרי שמישות מראים שקוראים מתחילים את הקריאה עם כיוון הקריאה (כלומר בעברית – מימין לשמאל) ולכן יש לשים את התוכן החשוב ביותר בצד ימין. מה שנמצא בעמודה הצדדית אינו התוכן החשוב ביותר ולכן מקומו בצד שמאל. כך עיצבנו את הסקיצות הראשונות. אבל כשרחלי ממש נכנסה לעניין, מאז איום הטלפון של עמית, היא הציעה קונספט של עמודה שהיא המשך של הלוגו, כמו באתר הזה, וכך היה עד סוף תקופת העיצוב. ברם אולם, בבוקר בהיר אחד, כשהתכנות כבר היה בעיצומו, התיישבתי מול העיצוב החדש, וניסיתי להסתכל עליו כאילו אני רואה אותו בפעם הראשונה. בחלקו הגדול הוא נתן לי תחושה טובה ונעימה, אבל משהו בו משום מה גרם לי אי-נוחות. כשניתחתי אותו לרכיבים החלטתי לבדוק מה יקרה אם אחליף את המיקום של העמודה הצדדית מצד ימין לשמאל. עשיתי זאת תכנותית, ופתאום נהיה לי אור בעיניים. קראתי לרחלי ושאלתי אותה לדעתה. ציפיתי להתנגדות מפני שזה למעשה מבטל את הקונספט של עמודה ממשיכה של הלוגו, אבל התבדיתי – השמישות השתלטה עליה והיא הסכימה עם ההחלטה שלי, במיוחד לאור העובדה שהקונספט של העמודה הזורמת לא התקיים בצורה כ"כ מוצלחת באתר בגלל סרגל הנושאים שלמעשה יצר חציצה בין הלוגו לבין המשך העמודה.

מיוחדים

מיקום המיוחדים - לפני ואחרי

המדור מיוחדים בעיצוב הישן היה בעמודה הצדדית. באותה תקופה עמית השתמש בעמודה הצדדית להצפת תכנים, ומיוחדים הוא מדור שהיה חשוב לו להבליט, אבל עם המעבר לעיצוב החדש, העמודה הצדדית קיבלה יותר תפקיד פונקציונלי ופחות של הצפת תוכן, ולכן חיפשנו לו מקום חדש:

פפאם – עמית מקבל את דעתי! איזה כיף. אני לא רגילה להיות אוטוריטה בענייני ממשק משתמש אז זה מוזר לי, אבל עמית לא צריך לדעת את זה  🙂

עדכונים, שעון עצר, קישורים לפייסבוק ושאל את הרב

לא, אתם לא רוצים שאכנס לכל הדיונים שהיו על הרכיבים האלה – אמנם משאירים את העדכונים ראשונים אבל האם להשאיר גם את מספר העמותה (לא); באיזה צבע לצבוע את שעון העצר המוזהב-לשעבר (באיזה צבע אתה רוצה את הפס-כסף); איפה לשים את הקישור לדף הפייסבוק, ועוד ועוד.

בשבילי זה היה כיף מאתגר של הפעם הראשונה שאני מעורבת בתכנון עיצוב אתר, בשביל עמית – כיף של הגשת התוכן הנהדר של האתר שלו בצורה עיצובית הראויה; בשבילכם – חפירות וקדיחות מוח. חסכתי לכם 🙂

לוח האירועים

לוח האירועים - לפני ואחרי

אז אחרי שחסכתי לכם את החפירות של שני הרכיבים הקודמים, למה נראה לי שדווקא לוח האירועים יעניין אתכם? לא, העיצוב שלו לא היה יוצא מגדר הרגיל, אבל בתהליך העיצוב שלו קרה משהו מאתגר קלות.

כבר במסמך הראשון, עמית הוסיף כמה בקשות מעבר למה שקשור לעיצוב. השוני העיקרי היה להפוך אותו מלועזי לעברי (כלומר שכל חודש שמוצג יהיה עברי), וחוץ מזה הייתה בקשה לשנות את התפקוד של לוח האירועים. לא אלאה אתכם בפינג-פונג שנגע לזה, רק אתמצת: הייתה מחשבה שלוח האירועים יראה רק את אירועי אותו חודש; שלא כל התאריכים יופיעו בלוח אלא רק אלה שיש בהם אירועים, ועוד כהנה וכהנה. הסיבה העיקרית שבגללה אינני מתעדת כאן את הפינג-פונג היא מפני שדי מהר היא הפכה למעין דו-שיח של חירשים – אני לא הבנתי את עמית, הוא לא הבין אותי, והתחלנו לחזור על דברים כדרכם של אנשים עם אתגרי תקשורת.

זה היה השלב שבו הבנתי שלפעמים תורה שבכתב מגיעה לקצה גבול היכולת שלה, והגיע הזמן לתורה שבע"פ.

כפי שאמרתי בפרק הקודם, שיחות טלפון הן אמצעי תקשורת לא אהוב עליי – הן מחייבות ששני הצדדים יהיו פנויים באותו זמן; הן מחייבות מענה מידי (מטבעה של תקשורת סינכרונית) כמעט בלי זמן למחשבה (זה משאיר פתח לאמירת דברים שאח"כ מצטערים עליהם). מצד שני, לפעמים חייבים להשמיע את הדברים באוזני הצד השני ולקבל מענה מידי כדי לתקן או להבין מיד את הטעון תיקון.

אז זו הייתה הנקודה שבה החלטתי לאפשר ערוץ תקשורת נוסף. כמובן שחרדתי – מה יהיה אם אומר משהו לא מתאים, ועמית יחליט לא לתת לי להמשיך לפתח את האתר? מה יהיה אם בשיחה יתגלה לי שעמית הוא מפלצת, ואני עצמי לא ארצה להמשיך לעבוד אתו על האתר? זה יבאס אותי מאוד כי האתר מצד עצמו ראוי מאוד לעבודה. ומה יהיה אם עמית ירצה להמשיך לתקשר בטלפון?

בעזרת תמיכתן של נילי ורחלי התגברתי על החששות, וכתבתי לעמית:

לשמחתי הרבה, כל חששותיי התבדו. אני אמרתי, כנראה, רק דברי טעם; עמית התברר כיצור אנושי בלתי מפלצתי; ולא נפרץ הסכר: עד עצם היום הזה התקשורת ביני לבין עמית מבוססת ב-99% מהזמן על דואלים ורק במקרים נדירים אנו מדרדרים לשיחת טלפון (בד"כ כשמצטברים מספר נושאים לדיבור), וגם היא מתואמת מראש (קורה שלוקח לנו כמה ימים למצוא זמן שנוח לשנינו לשוחח). בסוף כל שיחה אחד מאתנו (בד"כ אני) שולח סיכום שיחה, והצד השני מאשר ו/או מוסיף נקודות שהמסכם שכח. ועכשיו, תוך כדי שאני כותבת את זה, אני נזכרת, אדון לוי, שעל סיכום השיחה האחרון ששלחתי – לפני כמעט מליון שנה – טרם קיבלתי אישור ממך!

ברשומה הבאה אספר על דיון שבו הרגשתי שאני בין הפטיש לסדן, על איך גיליתי שיש עוד מישהו בבית, ומה גרם לי לעבור משלב העיצוב והתכנון, לשלב התכנות (יש!). היו עמנו.

נ"ב: שש בש זו אסוציאציה חופשית על שח מט.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.