ד"ת לפרשת כי תשא | דבר תורה לפ"ש

איך לאחר השיא – מעמד הר סיני – חטאו בנ"י בחטא העגל? אייל טוען שהתשובה טמונה בהסתכלות עלינו עצמו בנהירה לעגל הזהב של ימינו

בכל דור עבודת עגל הזהב – תסבב שברון לוחות העדות (מגד ירחים, הרב קוק, ר"ח תמוז, תרע"ב)

אחת הנקודות המדהימות ביותר בסיפור העגל הוא נושא קוצר הרוח וחוסר האיפוק של העם שזה עתה ראו את מכות מצרים, את קריעת ים סוף, את המן וההתגלות על הר סיני, נסים גלויים ועצומים לכל הדעות, ובכל זאת פנו לעבודת אלילים וסגדו לאל מעשה ידי אדם.

הייתכן שהיו עיוורים כל כך לחוויות ולנסים שעברו זמן קצר לפני כן ? גם אם נתבסס על תשובות מסוימות לשאלה זו, ביניהן היעדרותו של משה, נוכחותם של יהודים רבים (ערב רב) בתוך קהל בני ישראל והזיכרונות ממצרים ומהתרבות הפאגנית שספגו בה – הרי שעדיין התאווה של אותם 3,000 אנשים מקהל בני ישראל שהשתוקקו ל"אלוהים" גשמי נראית לנו בהקשר האירועים הקודמים – תמוהה מאוד.

וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר, ויקהל העם על אהרון, ויאמרו אליו: 'קום, עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו!'. ויאמר אליהם אהרון: 'פרקו נזמי הזהב אשר באוזני נשיכם, בניכם ובנותיכם, והביאו אלי'. ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באוזניהם, ויביאו אל אהרון. ויקח מידם, ויצר אותו בחרט, ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו: 'אלה אלוהיך ישראל, אשר העלוך מארץ מצרים'

(שמות, לב, א-ד).

הרמב"ם מסביר שעבודה זרה היא לא צעד שאדם עושה ברגע אחד, אלא שמדובר בתהליך שלם שבסופו מוסחת הדעת לכיוונים שונים ובמהרה אובדת המטרה הראשונית שלה ייחלנו. אולי בצורה כזאת ניתן להסביר את בניית עגל הזהב: לא לסגוד לו ביקשו בני ישראל, אלא למלא את החלל שהותיר משה בהישארותו על הר סיני תקופה ארוכה משציפו לה. ומה שהחל כמילוי של חלל, איבד ממטרתו הראשונית והפך עד מהרה לסגידה של ממש ולעבודת אלילים.

נראה כי בניית עגל הזהב היא ההוכחה הטובה ביותר לקיומו של חופש הרצון אצל בני האדם, אפילו בצורתו ההרסנית ביותר – הקושי להתגבר על פיתויים גשמיים וחמדת הממון והחומר, הרצון לתוצאה מידית ומוחשית של "כאן ועכשיו".

כאשר חוסר האיפוק, קצב החיים המסחרר והיעדר היכולת לדחות סיפוקים נראים בימינו, לצערנו, בכל כביש או בית ספר, נראה שהפרשה שלפנינו מקבלת משמעות עכשווית מתמיד: לא היה זה רק דור המדבר שחטא בבניית העגל – אנחנו הרי בונים אותו בעצמנו, ובכל ביטוייו המודרניים והחילוניים הוא עדיין מרקד ומקרקר בתוכנו.
העובדה שהחולשה הזאת שבה ומתגלה בכל דור – היא כשלעצמה חלק מהעונש שאנו מקבלים בכל הדורות מאז נעשה עגל הזהב ובני ישראל סגדו לו במדבר סיני. היום אנו עדים שעגל הזהב גובה מאתנו קורבנות רבים אף שחלף זמן רב מאז החטא המקורי.

החסרונות של דעיכת הערכים, הפזילה לתרבות המערב, תרבות האינסטנט רבויית עיגולי הפינות וקיצורי הדרך נראים היטב לעין, אך כולנו מתקשים לנטוש את הפיתוי הקיים בברק של עגל הזהב. רק כאשר נתפכח מרעיונות מנוונים אלה ונבחין כי מדובר בעגל זהב שאנו בונים במו ידינו, נהיה חופשיים לקבל את המעשה הדרמטי של משה – השמדת עגל הזהב והפיכתו לאפר ואבק.

אולי אז, החשבון שלנו על חטא עגל הזהב המקורי יושלם סוף-סוף במלואו.

שבת שלום,

אייל

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.