מותר לי לבכות, אסור לי למות | גבר הולך לאיבוד

אתה יודע שלפי התורה יש איסור להתאבד", אומר לי הפסיכיאטר ובטוח שהתקיל אותי עכשיו במשהו שאין לי מה להגיד עליו."זה כמו שתגיד לי שלהיות הומוסקסואל זה אסור לפי התורה" אני עונה לו, בקול רועד, ומזכיר לו את מה שכתוב מולו במחשב, עוד עניין שבגללו אני נפגש איתו * רן הולך לפגישה עם קב"ן, וחוזר עם חוויות מעניינות * עוד רשומה בבלוג "גבר הולך לאיבוד"

"אתה יכול לבוא לשבת לידינו", אומר לי הבחור, בעוד אני יושב בספסל מבודד מסוגר בתוך עצמי.

דווקא הוא עושה רושם של בחור טוב. אני מכיר אותו בדיוק יומיים, וזה מה שאני יודע עליו: הוא חילוני אדוק, שמאלני קלסי, ואתאיסט מושבע.

התור במרפאה לא ארוך במיוחד, אבל אין לי מושג מי מחכה למה. פקידה ממורמרת יושבת בקבלה ודואגת לשדר את המרמור שלה לכל עבר, כאילו האווירה במרפאה צבאית בבסיס טירונות היא לא מספיק עכורה שבא להקיא.

"לא זה בסדר. קר לי, ואתם ממש מתחת למזגן", זרקתי לעברו תירוץ שאין לי מושג מאיפה הבאתי. לא היה לי קר, גם לא חם, ולא התרכזתי במצב הטמפרטורה של הגוף שלי. הייתי לחוץ, הרגל רועדת בעצבים, הפסיכיאטר הדפוק הזה היה אמור להגיע ב-9, ועכשיו השעה כבר 11! ואני קמתי הבוקר כולי בהתרגשות, שהנה, היום הגדול הגיע, אולי אוטוטו אני יוצא לחופשי, ואולי לא, מה שבטוח זה שרק אמת הולכת לצאת ממני שם בפגישה אתו. אני לא מתכוון לשחק משחקים.

בינתיים אני מנסה להעביר את הזמן במחשבות על מה אני באמת מצפה שיקרה אחרי הפגישה הזאת.

אני באמת רוצה לצאת מהצבא? ואם אקבל פטור מנשק זה יכול לתת לי עוד קצת כוחות להמשך? אני לא יודע מאיפה נפלו עליי כל המחשבות האובדניות האלו פתאום.

אני מסתכל לעבר המפקדים שיושבים לא רחוק ממני, מתנהגים כמו חיות, והפקידה הממורמרת שיושבת לצדם עדיין בפרצוף תשעה באב, יש לה 3 פסים על שרוול המדים, שכחתי מה זה אומר, לא בדיוק הקשבתי כשהסבירו לנו על דרגות, משום מה הרגשתי שזה לא קשור אליי, אבל נראה שזה אומר שהיא הרבה זמן בצבא, ובגלל זה הפרצוף. בא לי לבעוט אותה משם, היא מפריעה לי בעין, כמו זבוב טורדני שלא עוזב, קוטעת לי את חוט המחשבה, והראש שלי ריק.

הלב מתחיל לדפוק, אני מרגיש את זה מתקרב, הנה, עוד מעט יקראו בשם שלי ואצטרך להיכנס, תחשוב! מה אתה הולך להגיד! תחשוב! תחשוב!

לא, זה לא הולך לי, הפקידה ההיא מביאה לי את העצבים! אני מוריד את הראש לרצפה, נעלי צבא שחורות מצוחצחות מהבוקר לנגד עיניי, ועדיין אני לא מצליח לתכנן מה אני הולך להגיד שם.

"רן", אני שומע את שמי וקם בבהלה.

אני מתחיל להתקדם לעבר הדלת, הרגליים רועדות, אני נעצר לפני הדלת הסגורה, נושם, ובבום אחד נכנס וסוגר אחריי את הדלת.

* * * * *

אני יוצא וטורק מאחורי את הדלת, מנסה להסתיר את הדמעות, מנסה לעצור את הבכי, רץ עם הפנים למטה ישר לשירותים של המרפאה, בדרך לשם אני שם לב שהבחור החילוני-שמאלני-אטאיסט מקודם עוד יושב ומחכה שם. כבר הבנתי בדיוק למה הוא מחכה.

שטפתי פנים, נרגעתי, חזרתי לשבת באותו המקום שבו ישבתי כשהמתנתי קודם. אמרו לי לחכות בינתיים.

אני יושב עם הראש ברצפה, בוהה בנעלי הצבא השחורות והמצוחצחות, המוח מריץ שוב ושוב את מה שהלך שם בחדר, המשפטים שלו מהדהדים לי בראש.

"אתה יודע שלפי התורה יש איסור להתאבד", אומר לי הפסיכיאטר ובטוח שהתקיל אותי עכשיו במשהו שאין לי מה להגיד עליו.

הסתכלתי עליו בתדהמה, ואז על הקב"נית, בניסיון להוציא ממנה מבט שמבין את המצוקה שלי, אבל היא מסתכלת עלי ולא מבינה מה אני רוצה ממנה.

"אני לא מעוניין להמשיך את השיחה הזאת, תקראי לי בפעם אחרת, אמרת ששבוע הבא יגיע פסיכיאטר דתי, נכון? יופי אז תקראי לי שבוע הבא".

"רן, הוא שואל כי הוא מנסה להבין. הוא לא מכיר אותך, הוא לא יודע מי אתה. הוא רוצה לדעת מה עובר עליך, מה אתה מרגיש", היא אומרת, וזה נשמע כאילו היא לחצה על עצמה פליי ואמרה את מה שהיא צריכה להגיד לפי הכללים הקבועים.

"זו שאלה מזלזלת" זרקתי לעברה, וכבר הרגשתי איך הדמעות עולות לי לעיניים בלי שאני מצליח לשלוט עליהן.

"למה מזלזלת?" הוא שואל, תוך כדי שהוא מתעורר מהתרדמת שהיה שקוע בה לכמה רגעים.

"כי זה כמו שתגיד לי שלהיות הומוסקסואל זה אסור לפי התורה", אני עונה לו, בקול רועד, ומזכיר לו את מה שכתוב מולו במחשב, עוד עניין שבגללו אני נפגש אתו.

"נכון, נו ו…?" הוא שואל ולא מבין.

בשלב הזה אני כבר בוכה בטירוף, מרגיש חסר אונים, אין לי דרך להסביר את עצמי, הבן אדם קיר! והוא גם דואג כל שנייה להסביר לי שכל הרבנים מדברים שטויות, ושאני צריך להשלים עם זה שאני הומו, מבלי שהצגתי בכלל את העמדה שלי לגבי הנושא הזה. תוך כדי אני נזכר בשאלה הדבילית ששאלה אותי הקב"נית אז בפגישה הראשונה שלי איתה – "רגע, אז הלכת לישיבה לפני הצבא בשביל לכפר על עצם היותך הומוסקסואל?"

"מה 'נו ו?' אז מה אתה רוצה שאני אעשה?" אמרתי בצעקות, תוך כדי בכי שאני לא מצליח לעצור, אני לא בטוח אם רציתי לעצור אותו.

"אז אתה רוצה להגיד לי שאתה מעדיף למות מאשר להיות הומוסקסואל?" הוא שואל במהירות ובפליאה.

"כן!" זרקתי לו בעצבים ולא קולט בכלל מה עניתי, ויודע בתוך תוכי שזה לא מדויק ב-100 אחוז. חוסר האונים והתסכול המטורף גרמו לי לענות בפזיזות, בלי לחשוב, המשכתי לבכות כמו ילד קטן, בכיתי כמו שלא בכיתי כבר המון זמן.

הוא הוריד את הראש ותפס אותו בשתי ידיו, קלט למה הוא גרם, קלט איזה דביל הוא יצא, כמה בורות יצאה ממנו במספר מצומצם של דקות.

* * * * *

הרמתי את הראש, אני קולט את החילוני-שמאלני-אתאיסט מסתכל בי, פתאום הוא קם ועובר לשבת לידי.

"איך היה אצלו?" הוא שואל ומסתכל אלי בחיוך, לא יודע אם קלט את העיניים האדומות מדמעות שלי.

"בסדר", עניתי, והפרצוף למטה, לא מסתכל לכיוונו בכלל. שידרתי לו שאין לי כוח לדבר.

"למה בעצם הלכת לפסיכיאטר?" הוא שואל בחוסר טאקט משווע, ומיד קולט איזה שאלה מטומטמת הוא הוציא מהפה שלו, או שלא.

"אני לדוגמה לוקח כדורים פסיכיאטריים ואני צריך שיאשרו לי אותם פה", הוא אומר מהר, מנסה לתת לי להרגיש בנוח.

"אה, בסדר…" אני עונה ולא יודע איך להמשיך.

"אביב" קוראת הקבנ"ית בשמו, הוא קם ונכנס לחדר, ואז ה"חילוני-שמאלני-אתאיסט" מתחלף בשם קצת יותר קצר.

תוך כמה דקות הוא יוצא, ושנינו משוחררים ללכת בחזרה לפלוגה.

זו הייתה השעה שבדיוק כולם הלכו לארוחת צהריים, משום מה החלטנו שנינו בלי להחליף בנינו מילים ללכת לפלוגה, מה גם שהיינו חייבים לעשן אחרי כל כך הרבה שעות במרפאה.

הלכנו בשתיקה ממושכת, הגענו לפלוגה, היא ריקה מאדם, הוא מוציא את הסיגריות, ולי אין כוח ללכת עד האוהל להוציא את שלי מהתיק, אז ביקשתי ממנו סיגריה, וכך השתיקה שהייתה נשברה.

כמובן השאלות הטריוויאליות "מאיפה אתה? בן כמה?" וכו' וכו'. התיישבנו בפינת העישון, העשן ממלא את השתיקה החדשה שהגיעה אחרי שנגמרו השאלות, ואז פתאום משום מקום, הוא מתחיל בנאום שאני כבר מריח לאן הוא מוביל אותו.

"אתה יודע, לפעמים יש לאנשים כל מיני סטיגמות על אנשים אחרים, כל מיני דעות קדומות כאלה ואחרות, על פי מראה, על פי התנהגות, ו…" הוא נתקע פתאום, מחייך.

"נו, ומה חשבת עליי בפעם הראשונה שראית אותי?" אני שואל בחיוך, משועשע מהסיטואציה, וכמעט בטוח מה הוא רוצה ממני, מפתיע את עצמי בקלילות שאני מפגין.

"אתה יודע, יש לך לוק קצת תל אביבי כזה, אבל יש לך גם כיפה, אז משהו לא הסתדר לי, אבל אתה יודע חשבתי שאולי…"

"מה חשבת, שאולי אני גיי?" אני עוצר אותו לפני שהוא ממשיך, אין לי מושג מאיפה הבאתי את המילה הזאת, 'גיי', אני לא נוהג להשתמש בה, בדרך כלל אני משתמש במילה 'הומו'. ועוד יותר מזה, אין לי מושג מאין היה לי אומץ לקטוע אותו ולשאול את זה אני בעצמי!

"לא יודע, לא שיש לי בעיה עם זה כן? סתם…חשבתי…אבל…הכיפה…ו…" הוא אומר, חצי מגמגם.

עצרתי לכמה שניות, שתיקה, הלב פועם, המוח ריק ממחשבות.

"כן אני גיי!", אני אומר ולא קולט מה עשיתי, אשכרה יצאתי מהארון בטירונות בפני בן אדם שהשנייה הכרתי בתור לפסיכיאטר.

הוא מחייך במבוכה ומוריד את הראש, ואני עוד לא מעכל, לא יודע למה לצפות, לא ציפיתי לכלום, פשוט כלום.

"טוב אז… גם אני", ושוב, הוא מחייך, הפעם חיוך יותר בטוח, פחות נבוך, מסתכל לי בעיניים ומחייך.

הופתעתי, וגם לא הופתעתי, חילוני-שמאלני-אטאיסט וגם… הומו, זאת מין חבילה כזאת, זה מגיע הרבה פעמים ביחד.

משם ואילך, הטירונות, שקודם לכן הייתה בועה ירוקה ומגעילה, מלאה בהומופוביה ודיכאון מתמשך, הפכה לדבר קצת יותר נסבל, בועה שלי ושלו.

כן, נתקלנו  שנינו בגינויי הומופוביה עקב החברות הטובה שהפגנו, וגם היו רגעים קשים יותר, גם לי, וגם לו, ביחד ולחוד, אך ידענו להתגבר על הכול יחד, כשאנחנו חולקים זה את סודו של זה, גם אם לפעמים לא היינו באמת זה לצדו של זה פיזית, אלא רק בהרגשה. בהרגשה הזאת שיש אתי עוד מישהו שבאחד האוהלים הנטושים אני יכול לבכות לו בסתר, ולשתף אותו בכמה שקשה לי, ובאמצע מסדר כשעובר בסביבה איזה חייל/מפקד שנראה טוב  אז רק אני והוא נסתכל עליו, ואז זה על זה, ונחייך, בזמן שכל שאר המחלקה בכלל מסתכלת לכיוון המש"קית ת"ש שבדיוק עוברת בצד השני.

אימא תראי – אביב גפן

"אימא תראי בנך לובש ת'מדים לבד

וקושר ת'שרוכים לבד

ומוכן כבר לכל פעולה

אימא תראי בנך יודע לטעון לבד

ולירות על כל מה שרק

יבקש מפקד הפלוגה

ואסור לי לבכות

ומותר לי למות

אימא תראי איך אני לא נושם לבד

איך אני לא הולך לבד

ואבדה לי בגוף התחושה

אימא תראי העלו אותי בדרגה

בנך גיבור של המחלקה

אימא האם את גאה

ואסור לי לבכות

ומותר לי למות

אז אימא תראי איך אנחנו מתים גיבורים

ואסור לי לבכות

ומותר לי למות

אז אימא תראי"

3 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. אני חושב שלא משנה כמה אתה מדוכא עכשיו, וכמה שאתה בוכה שאין למה, ואין בשביל מי וזה גם כה לא משנה, אתה יכול לראות שהמצב השתפר, ושבכל זאת פעם היה יותר גרוע והיום יותר טוב, ואולי גם בעתיד יהיה יותר טוב…