ד"ת לפרשת ויקהל | דבר תורה לפ"ש

"ויצו משה, ויעבירו קול במחנה לאמור, איש ואישה אל-יעשו-עוד מלאכה, לתרומת הקודש; וייכלא העם, מהביא". מה רע בנתינה עוד? מה שטוב אצל יהואש ובית המקדש לא טוב למשכן? * טוהר בדבר תורה על המסר בפרשה: צריכים לעשות רק מה שמצווים לעשות!

באחד האירועים החברתיים שיצא לי לארגן עם חברים הגענו למצב שבו הכסף שנאסף, לאחר כיסוי העלויות, עוד הותיר עודף.

החלטנו, המארגנים, פה אחד, לגשת לחברֶה ולשאול אותם מה לעשות עם זה, זה מה שנראה בעינינו הדבר הכי הוגן לעשות.

המקרה הזה הוביל אותי למסקנה שלא חייבים לדקדק באיסוף כסף לאירוע וכדו', אפשר פשוט לכוון מלכתחילה למצב שיישאר עודף ובעודף להשתמש לטובת צורך של כלל החברֶה.

בדיוק כמו בסיפור על המלך יואש ובדק הבית, שם התרימו את ישראל למקדש בצורה מאסיבית עד שנשאר עודף, ובעודף השתמשו לטובת "קיץ המזבח" ורכישת כלים (ואני לא מתכוון לגרסת הסיפור שנשמע בהפטרה של שבת הבאה אלא בזו שמופיעה בדברי הימים).

הכול היה טוב ויפה עד שקראתי את הפסוקים בפרשה שלנו: "ויאמרו אל-משה לאמור, מרבים העם להביא, מדי העבודה למלאכה, אשר-ציווה י-הוה לעשות אותה. ויצו משה, ויעבירו קול במחנה לאמור, איש ואישה אל-יעשו-עוד מלאכה, לתרומת הקודש; וייכלא העם, מהביא".

מה רע בנתינה עוד? מה שטוב אצל יהואש ובית המקדש לא טוב למשכן? ועד כדי כך שצריך להעביר צפירה עולה ויורדת להפסיק את זה?

נראה שהיה חשוב למשה רבנו להשתמש גם בנקודה הזו כדי לחדד את המסר בשבילו בא המשכן.

מסר שניסה למנוע את ה"אש הזרה" שתגיע בחנוכת המזבח, מסר שהוצרך כקונטרה מול מעשה העגל, המסר שמגיע בגלל מה שהוגדר על ידי ריה"ל בכוזרי כ"שורש האמונה הוא גם שורש הכפירה" – המסר הוא שצריכים לעשות רק מה שמצווים לעשות!

וכמו שאומר הרב חרל"פ במקום: "ולפיכך נדרש היה שנדבת המשכן הבאה לכפר על נפשותם תהיה כולה מצד הציווי ולא יתערב בזה שום זעזוע חומרי והתפעלותי" (מי מרום).

היהדות לא בנויה על פורמט של "בדה לך דת", אלא על מערכת מסודרת של ציוויים ושל מוסדות משפטיים מסודרים שהם לבדם המקור לביסוס ואף חידוש ציוויים בהתאם למציאות המשתנה.

עשייה שמקורה הוא אחר, בין "סברת כרס" ובין "סברת קודש", התלהבות רוחנית, או משהו שנתפס כ"חומרה", "קדושה" ו"צדיקות", איננה במקום, וידועה הביקורת באבות דרבי נתן על כך שהנחש הצליח ללכוד את חווה בגלל התוספת שהוסיפה על הציווי המפורש מהשם.

חשוב שהמסר הזה יחודד דווקא בימינו, דווקא כדי להדגיש את המצב הבעייתי שבו אנו שרויים.

מצד אחד עם ישראל חזר לארצו, אבל מהצד השני עדיין אין תהליך לחידוש המוסדות שלנו כקדם.

היושבים בציון מתחלקים בגדול לחילונים שלא רואים צורך במשהו שמבחינתם היה עבר ונגמר, ולדתיים שנוח להם עם "דלת אמות של קהילה" ולא מפריע להם שהציוויים ביהדות הופכים די סטטיים ושטחים רבים במציאות העכשווית מופקרים ל"איש כל הישר בעיניו" או לרבנים שזה אומר בכה וזה אומר בכה.

הגיע הזמן שיחזרו אלינו המוסדות המוסמכים שלנו, על חכמיהם הסמוכים, להציל אותנו מהחורים העצומים שנפערו בקרקע המציאות ללא מענה ראוי.

שלא ניוותר עוד עם  נושאים פרוצים מהוראות וציווים שמנסים לסתום עם "רוח הלכה" ועוד טריקים, ובאמת נחדש ימינו כאן כקדם.

שבת שלום,

טוהר

תגובה אחת

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. אני חייב רק לציין ש׳רוח ההלכה׳ זה לא משהו תלוש, אלא סט של שיקולים תורניים בעלי משקל הלכתי לגמרי. בדיוק כפי שהמציאות אינה מנותקת מהתורה אלא מרכיבה סט של שיקולים עם משקל הלכתי שיש להכריע ביניהם…