קריאה (מצונזרת) ללגיטימציה אורתודוקסית | בלעדי / פרסום ראשון

דניאל להמן הוא תלמיד בשיעור ב' בישיבת הסדר. הוא כתב מאמר בנושא הומואים דתיים לעלון הישיבה שבה הוא לומד, ובו קרא להציג פתרון אמתי. הישיבה בחרה לצנזר את המאמר. המאמר מובא כאן לעיונכם * בלעדי לכמוך

הקדמה

בשורות הבאות, אבקש להתייחס לסוגיה שעלתה לתודעה הכללית רק בדורות האחרונים, וטומנת בחובה שאלות יסודיות: מתן לגיטימציה לציבור ההומוסקסואלי-דתי, הן במישור החברתי והן במישור ההלכתי. אינני מתכוון לערוך סקירה של מגוון הדעות בעניין, אלא אבהיר בקצרה את דעתי, כאדם שאינו מגדיר את עצמו 'הומוסקסואל דתי' – ולא נראה לי שיש בה משום חידוש ביחס לדברים שכבר אמרו אחרים.

אינני מתיימר לייחס לעצמי ידע מדעי, פסיכולוגי או הלכתי מקיף בתחום. יחד עם זאת, רפרוף קליל על מאמרים שנכתבו בעניין מותיר את הרושם – המתבקש, אולי – שחוקרים ליברליים וחוקרים שמרניים נוטים להתמקד בממצאים ומסקנות מדעיים ופסיכולוגיים שונים; במידה רבה, חלוקים הם בניתוח המציאות. כך או אחרת, עיקרי הדברים ייגעו בפניה החברתיים והמוסריים של הסוגיה.

בנימה זו, השתדלתי למנוע מליווי טענותיי בנתונים או בציטוטים, הן ממקורות תורניים-הלכתיים והן ממקורות מחקריים. הריני ניגש לסוגיה מנקודת מבט חיצונית, פורס את ההרהורים שבעיניי הגיוניים וערכיים. לפעמים נוטים אנו לגשת לפרשיות יסודיות רק מתוך אחיזה בגלימותיהם ודעותיהם של אחרים, גדולים וחכמים, ומועלים ביכולת לשיפוט אישי, תבוני, בה חוננו.

אני מודע לכך שמדובר בנושא רגיש. אני מודע לכך שחלק מהנחות היסוד שלי – ושל כל העוסקים בסוגיה – שנויות במחלוקת. אני מודע לכך שדיוננו יגלוש לשאלות עקרוניות, כגון 'מיהו דתי?' או 'מהו תפקיד ההלכה?', ושלא נספיק, במסגרת מאמר זה, לעמוד עליהן כדבעי. אני מודע לכך שעמדתי תעורר התנגדות נחרצת. אינני מבקש מאומה מלבד אותה הסכמה אפריורית בין כותב לקורא, בלעדיה שום הבנה לא תתאפשר.

א. לגיטימציה חברתית

 

1.

בטרם אגש לסוגיה מנקודת מבט חברתית-דתית, ברצוני להתעכב על נקודה אחת. לצערי, רבים בציבור הדתי סבורים שאין לקבל את ההומוסקסואל כאדם, שיש לדחותו מן החברה האנושית. לדעתי, שפיטת אדם על פי נטייתו המינית, על פי חלק זעיר מתפקודו הביולוגי, הינה ראייה צרה – עיוורון, אפילו. זוהי מהותו של האדם? בעיניי, הסתכלות חד-ממדית כזאת מפגינה זלזול כלפי הקב"ה. כך מתייחסים לבריאה, בצורה כה רדודה, כה שטחית?

מן הראוי לציין, שתחושות אלה מכוונות גם כלפי ההומוסקסואלים הרבים שרואים את עצמם, בראש ובראשונה, בראי נטייתם המינית. אינני יודע נוקטים הם בהסתכלות זו מלכתחילה או בדיעבד – אבל התופעה קיימת. ואף היא ראייה צרה, עיוורון.

2.

קשה להתעלם ממסירות נפשו של אדם המגדיר עצמו 'הומוסקסואל דתי', ממאבקו לחיות בעולם דתי חרף המחסומים הרבים הניצבים מולו – דוגמת הלכה, מסורת, קהילה, משפחה, הומופוביה. הדיאלקטיקה שחווה, בין אורח חייו כדתי לבין אורח חייו כהומוסקסואל, אמורה ללוות אותו, אמורה להכריח אותו לחוש את קשרו לאלוהיו בצורה מתמדת. כיוון שכך, ההומוסקסואל הדתי אמור להיות שותף במערכת יחסים מיוחדת עם הקב"ה – אחת שעשויה להיות הרבה יותר מפותחת, הרבה יותר רצינית, הרבה יותר איתנה, מזו שיש לי, אולי מזו שיש לרובנו.

מערכת היחסים בין האדם לאלוהים עומדת בבסיס הווייתו הדתית. מערכת היחסים זו אינה הומוגנית: היא מתגלמת במגוון צורות, אולי לכל אדם דתי בצורה שונה – חווייתיים יותר, אינטלקטואליים יותר. ובשלב זה או אחר, האדם הדתי פועל מתוך מודעות למערכת יחסים זו; בצורה מובהקת, בתחום המוגדר כ'בין אדם למקום', אם כי זיקתו לאלוהיו מלווה את האדם הדתי, ברמה מסוימת, גם במישור ש'בין אדם לחברו'. נוסף לכך: ביהדות, נאמנות להלכה מבטאת את מערכת היחסים – אבל קיומה של מערכת היחסים אינה מותנית על נאמנות להלכה. אחרת, הייתכן שמישהו מאיתנו יוכל להסתכל במראה ולהצהיר 'דתי'?

בגין מערכת יחסים זו, אינני מסוגל לשלול את המושג 'הומוסקסואל דתי', ואינני מסוגל להדירו מן החברה הדתית מכול וכול. להפך: מערכת יחסיו הייחודית של ההומוסקסואל הדתי כלפי שמיא מצדיקה ומחייבת את השתייכותו המלאה לחברה הדתית.

אפשר לטעון, שהבעת הערכה כלפי ההומוסקסואל הדתי עשוי להוביל להבעת הערכה – ואף ללגיטימציה חברתית – כלפי אחרים: האנס והפדופיל שנאבקים לחיות בחברה דתית. בל נשכח, אמנם, שהחברה הדתית היא בראש ובראשונה חברה אנושית. מעשה האונס מצריך קרבן, אדם שהוטרד בניגוד לרצונו; כתוצאה, האנס מדיר את עצמו מחברת הקרבן, מן החברה הכלל-אנושית – וממילא, גם מן החברה הדתית. לעומתם, יחסים הומוסקסואליים רגילים הם קונצנזואליים: אין בהם פגיעה או קרבן.

ב. לגיטימציה הלכתית

כאמור, בין יתר תפקידיה, ההלכה מבטאת את מערכת היחסים בין היהודי הדתי לאלוהים. ההלכה נוגעת בכל תחומי החיים, משום שהיהדות אינה דוגלת במערכת יחסים ספונטנית בין האדם לקב"ה, אלא במערכת יחסים קבועה ומתמדת. מערכת יחסים כזאת מחזקת את קשרו של האדם לאלוהיו, את תודעתו הדתית.

מערכת יחסים בין אדם לאלוהים מצריכה אדם ומצריכה אלוהים. כיוון שכך, מערכת היחסים זו אינה מסוגלת לדרוש מן האלוהים לבגוד באלוהיות שבו, ומן האדם לבגוד ב'אֲדָמיות' שבו – המתבטאת, בין השאר, בנטייתו המינית המוטבעת בתוכו וביצר המין המוטבע בתוכו. כלומר, מערכת היחסים בין האדם לאלוהים אינה יכולה לשלול מאדם את זהותו המינית, ואינה יכולה לשלול ממנו פעולה מינית. בהתאם, ההלכה המקובלת אינה מונעת מאדם את האפשרות לקיים יחסי מין קונצנזואליים במשך חייו – מלבד ההומוסקסואל, בהנחה שאינו מסוגל, פיזית ונפשית, לקיים יחסי מין עם אישה, ושיהיה זה עוול מוסרי לדרוש ממנו לעשות כן.

הערה קצרה בנוגע ליצרים. האדם נברא עם מספר יצרים מוטבעים בתוכו. היצר, כשלעצמו, ניטראלי; ניתן לתעל אותו לטוב או לרע – והתורה מכוונת את האדם לבחירות הנכונות והרצויות. האדם בעל יצר לרכוש – אך אל תגנוב ואל תחמוד; האדם בעל יצר לנקמה – אך רק לגואל הדם הותר לנקוט בו. במילים אחרות, התורה אינה מבקשת מן האדם לשלול את היצרים המוטבעים בו, אלא לנתב אותם לכיוונים חיוביים. בהתאם, יהיה זה מעט פרדוקסלי אם התיעול יביא לידי שלילת היצר לחלוטין.

כבכל מערכת יחסים אחרת, ייתכנו משברים – ערעורים בטיב הזיקה בין שני הצדדים – במערכת היחסים בין האדם לאלוהים. ולית מאן דפליג שמשבר מצריך פתרון. מצוקת ההומוסקסואל הדתי, הדיאלקטיקה שחש, יש בה משבר במערכת היחסים שלו עם הקב"ה. משבר זה לא נוצר באשמתם של אחד הצדדים; האלוהים וההומוסקסואל הדתי לא מעלו בעצמם בקשרם ההדדי. החוליה החלשה אינה אלא המנגנון שנועד לבטא את מערכת היחסים: ההלכה המקובלת.

באופן תאורטי, מתן לגיטימציה חברתית להומוסקסואל הדתי מסוגל לוודא את קיומו הדתי, את מערכת היחסים בינו לבין המקום. אם האדם שייך לעולם הדתי, אם האדם רואה את עצמו כדתי, אזי שקיימת מערכת יחסים פעילה בינו לבין אלוהיו. ברם סבורני שמתן לגיטימציה חברתית, ותו לא, להומוסקסואל דתי לא יספק לו מערכת יחסים נורמטיבית או מספקת עם הקב"ה. חייו של ההומוסקסואל הדתי יתאפיינו בדואליות בלתי-אפשרית, מציאות שבה החברה ההלכתית מקרבת אבל ההלכה עצמה דוחה. קרוב לוודאי, שאי-מתן לגיטימציה הלכתית להומוסקסואל דתי ייפגע בטיב הלגיטימציה החברתית, משום שאותה חברה כפופה אף היא להלכה. יתר על כן, הנורמות החברתיות-דתיות יכריחו את ההומוסקסואל הדתי להתחתן – ולחיות חיי שקר, תוך עשיית עוול כלפי עצמו וכלפי רעייתו – או לחיות חיי פרישות; כלומר, לגיטימציה חברתית גרידא תדון את ההומוסקסואל הדתי לחיים ללא אהבה, ללא זוגיות, לחיים שאינם חיים.

אבל השאלה הבוערת היא זו: האם אדם שפוי מוכן לקבל על עצמו עקרונות שעומדים בסתירה חזיתית לעצמיותו, לפנימיותו, להווייתו כאדם? אינני מאמין שההומוסקסואל הדתי, שנטייתו המינית נמנית בין הגורמים שמרכיבים את זהותו, מסוגל לחיות כך; אינני מאמין שנברא אדם שמסוגל לחיות כך. מתן לגיטימציה חברתית בלבד לא יימנע, להערכתי, מן ההומוסקסואל הדתי לשבור את הכלים, להתנתק מן ההלכה והדת מכול וכול. לכן נחוצה לגיטימציה מלאה להומוסקסואל הדתי – קרי, לגיטימציה הלכתית. רק כך תתאפשר לו מערכת יחסים סדירה, שמניחה את הדעת, עם המקום.

כאשר ההלכה המקובלת פוגמת באורח חיים דתי, פוגעת במערכת יחסים תקינה ומְסַפקת בין האדם לאלוהים – אם אין פתרון חילופי, אז בלית בררה, בכובד ראש וביד רועדת, שומה עלינו להציע אלטרנטיבה להלכה המקובלת.

נבהיר: אין פירושו של 'פתרון הלכתי' עקירת דבר או חצי דבר מן התורה. אבל הנכונות למצוא פתרון הלכתי מותנית בנכונות לגשת אל המקורות מתוך פתיחות, מתוך מוכנות לאמץ הבנות אלטרנטיביות. למעשה, פרשנות אלטרנטיבית למקורות כבר הוצעה בקרב הציבור האורתודוקסי, על ידי הרב סטיב גרינברג, רב אורתודוקסי שהוסמך בארצות-הברית, והומוסקסואל מוצהר. בספרו, הרב גרינברג סוקר ארבעה טעמים אפשריים לאיסור התורני של משכב זכור: אי-העמדת צאצאים, פגיעה בסדר החברתי, בלבול קטגוריות טבעיות; הפגנת השפלה ואלימות כלפי האחר.

הרב גרינברג שולל את שלושת הראשונים, כבלתי-משכנעות או בלתי-קבילות לביסוס האיסור; עם האחרון, אמנם, הוא מסכים. רוצה לומר, לפי הרב גרינברג, האיסור התורני של משכב זכור מפרש את הקשר המיני בין שני גברים כהפגנת דומיננטיות, שליטה ובעלות – ולא כאינטראקציה אינטימית. חידושו של הרב גרינברג הינו בניסיונו להציג את פרשנות זו כמנחה את הכתובים, המדרשים וההלכות – הן באלו העוסקים במשכב זכור ושאר איסורי ביאה, והן באלו העוסקים בקשר הנורמטיבי בין גבר ואישה. בהתאם, מגיע הרב גרינברג למסקנה שאורח חיים הומוסקסואלי מלא, המושתת על יחס תקין, יחס של אהבה וקרבה, אינה נוגדת נאמנות להלכה.

אודה שחלק מטענותיו – בעיקר חיזוקים ואסמכתות – של הרב גרינברג דחוקות בעיניי. ואין לי, בשלב זה, פרשנות חילופית, עדיפה. אבל מצוקת ההומוסקסואל הדתי שרובצת בפתחינו לא תנום ולא תישן. שיקולים חינוכיים, חברתיים, ומוסריים מפצירים בנו למצוא פתרון מספק להומוסקסואל הדתי, וברי לי שעדיף פתרון שנאמן למסגרת ההלכה מאשר פתרון שפורץ את גדרותיה.

בשעה שההלכה מולידה מצוקות אנושיות קשות, בשעה שהדת ומערכותיה עומדות על הפרק, עליהן להגיב. אמנם ההלכה המקובלת תשתנה – אך תוך כדי התמודדות עם המקורות. זהו הקו האדום שמחלק בינינו לתנועה הרפורמית. ובמידה מסוימת, דווקא התומכים בשינוי, בשל ניסיונם האמתי להיאבק עם המצוקה האנושית, הם המגנים המסורים ביותר של הדת ושל ההלכה.

ההומוסקסואל הדתי זקוק לפתרון הלכתי. הגיע הזמן למצוא אותו.

נספח: הערה אחרונה

בשולי הדברים, אבקש להתייחס לטענה אפשרית נגד עמדתי. לא התייחסתי אליה בגוף המאמר, מכיוון שהבטחתי להימנע מלערב נתונים או ציטוטים חיצוניים במאמר; כאן אמנם הם נחוצים.

יטען הטוען שההלכה מיועדת לכלל ואינה אמורה – או יכולה – לתת מענה למצוקות הפרט. אכן, בכל מערכת משפטית או חברתית, שנועדה לקדם את הכלל, יהיו יוצאי דופן, בודדים שהמערכת אינה מסוגלת לענות למצוקותיהם בצורה מושלמת. לטעמי, המערכת הכללית אינה יכולה להתעלם ממצוקות פרטיות; לא רֵאלי לצפות מאדם לדבוק באורח חיים שאינו מסוגל, באופן פוטנציאלי, לענות לצרכיו הבסיסיים והקיומיים ביותר, באורח חיים שאוסר עליו להיות עצמו, ששולל את פנימיותו. גם הומוסקסואל דתי אחד מחייב פתרון הלכתי.

גם אם נשלול את התחייבותה של המערכת הכללית כלפי מצוקות הפרט, יש לזכור שההומוסקסואלים אינם 'בודדים', אלא מהווים אחוז לא מבוטל מכלל החברה. כצפוי, אין קונסנסוס מַדָעִי לגבי אחוז ההומוסקסואלים מכלל החברה, אך סקירה מהירה באינטרנט מראה כי מרבית המחקרים מייחסים נטיות חד-מיניות לשלושה עד חמישה אחוזים מן האוכלוסייה. לדעתי, זהו אחוז נכבד למדיי, אחוז שאינו מאפשר לחברה להגדירו כבודדים, ולדחותו הצדה בהינף יד.

מערכת חברתית שמוותרת מראש על שלושה אחוזים מן החברה אינה יכולה להצדיק את שם התואר 'כללית'. שלושה אחוזים דורשים התייחסות רצינית; שלושה אחוזים דורשים פתרון הלכתי.

 

הכותב תלמיד בשיעור ב בישיבת ההסדר

לתגובות למחבר: lehmanndanny@gmail.com

2 תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. מוערך ניסיון ההכלה שלכם אבל כתוב שחור על גבי לבן שהמעשה אסור…
    אז נכון אין להוקיע אותם כי אינם גרועים יותר ח"ו ממחללי שבת או אנסים אבל גם לגיטימציה מלאה למעשה אינה מתאימה.