ד"ת לפרשת פקודי | דבר תורה לפ"ש

מהי משמעות הענן בפרשה, איך הוא קשור לסיבה שבורא העולם זקוק לרוב זבחינו, ואיך זוהר ארגוב השתרבב לתמונה * עובד בדבר תורה לפ"ש

הפסוקים האלה מסיימים את פרשתנו:

וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד י-ְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד–כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד יְ-הוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם. וְאִם-לֹא יֵעָלֶה, הֶעָנָן–וְלֹא יִסְעוּ, עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן יְ-הוָה עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ–לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-מַסְעֵיהֶם

(שמות, מ, לד-לח)

בתום כל העבודה הרבה על המשכן וכליו. בתום איסוף התרומות, התכנון, העיצוב והיצירה, אחרי ההגעה לשיא, נוחת ענן על המשכן. מין קול דממה דקה שכזו. שטח סטרילי.

מהו ענן, בעצם? האם כמאמר ויקיפדיה ענן הוא "ריכוז טיפות מים או גבישי קרח מיקרוסקופיים, אשר התהוו כתוצאה מתהליך התעבותם של אדי מים הנמצאים במצב רוויתי בנוכחות גרעיני התעבות" או שמא אנו מדברים כאן על ענן מסוג אחר לגמרי?

בתהילים קה, שר משורר תהילים  על פרשת ירידת בני ישראל למצרים,  על המרורים שהאכיל אותם פרעה, על המכות ועל ההצלה הגדולה. אחד מן הפסוקים המוקדשים ליציאת ישראל ממצרים הוא פסוק ל"ט: פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ; וְאֵשׁ, לְהָאִיר לָיְלָה.

כך, בשלוש מילים בלבד, במין זיקוק מדויק של הדברים, אנו מתוודעים לעוד אפשרות להגדרת "ענן" – מסך! ומהו מסך אם לא כלי שנועד להסתיר משהו מעיניו של מישהו?

אם נציץ שוב בחמשת פסוקי "המפטיר" החותמים את הפרשה נראה כי דומה שניתן לחלק את נושא הענן שמרחף על ה"מפטיר" לשני עניינים שונים.

בצד המעשי – יש כאן פשוט תיאור ההליך של ההליכה במדבר. יש ענן – חונים. אין ענן – צועדים. זהו צד אחד.

בצד המהותי – הענן מסמן לאנשים שצופים בו, לנו, כי כרגע אין לנו אפשרות להיכנס יען כי "כבוד השם מלא את המשכן". יש רגעים בחיינו שכמו ענן מכסה את תודעתנו. את ההבנה שלנו אופף מעין מסך. קשה לתפוס. קשה לקלוט.

"יש דברים נסתרים

לא נבין, לא נדע

נעשה גם דברים

שנראים בלי סיבה

לא צריך כל דבר

לחקור ולשאול

לפעמים גם מותר

לא לדעת הכול"

למקרא השיר הזה, שכתבה תמי לוי והלחין משה נגר, מיד מסתלסל ועולה קולו הצלול והסדוק של זוהר ארגוב.

אמת, המילים מעט ישירות. אין גלוי ונעלם בשיר. ובכל זאת יש בו אמת פשוטה וברורה.

"יש לפעמים שסיבה לא נודעת

אל נתייאש, אל נפסיק לצעוד"

(שם)

ואולי לא בכדי מופיעים "פסוקי הענן" בקצהו של ספר "שמות" ובטרם נתחיל בקריאת "ויקרא", הספר שרובו ככולו עוסק בתורת הקרבנות. הלוא את הקורבנות עצמם מקיף מסך מסוים: הייתכן שבורא העולם זקוק לרוב זבחינו? האם אכן אדם יכול לכפר על מעשיו בהבאת קרבן? וכיצד זה שרשרת הפעולות שננקטות בהקרבה – מן הסמיכה ועד לאכילת הבשר – כיצד כל זה מביא עלינו את הכפרה?

שאלות רבות כל כך יכולות להישאל. דברים רבים כל כך נעשים בלי סיבה גלויה ומובנת. אולי כמו המסך שנח על המשכן ועוטף אותו ורומז לנו כי הכניסה, לעת עתה, אינה אפשרית. כך גם להבנה של האדם יש קיבולת מוגבלת ולפעמים גם מותר לא לדעת הכול.

שבת שלום,

עובד

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.