השנה, בשונה משנים קודמות, החלטתי לנסות לחגוג את פורים וליהנות מזה.

עד כה החג הזה היה בשבילי בדיוק ההפך ממה שהוא היה לכולם – עצבות מוזרה תמיד נפלה עליי, השמחה של כולם מסביבי התעטפה בצביעות, לא הבנתי על מה השמחה המוגזמת הזאת.

הנטייה שלי להיות שונה מהשאר כל הזמן, כנראה גרמה לי להיות מבואס דווקא ביום שבו אני צריך לשמוח, אבל ידעתי שגם הצורה שבה חגגתי את החג הזה עד כה השאירה בי טעם מר.

סעודות פורים עם המוני בחורי ישיבה שיכורים, והאחווה הגברית הזאת בריקודים שהייתה מורגשת אצלי חזק יותר דווקא בפורים, הפראות והגבריות הברוטאלית המתפרצת מהם כשהם בשכרות – כל אלו גרמו לי לסלוד מכל מה שקשור לשמחה הזאת שהייתי אמור להרגיש בחג.

אז כאמור, השנה, לבשתי בגדים מוזרים, יותר מבדרך כלל, ועליתי אל עיר הקודש, לקיים את מצוות "חייב איניש לבשומא עד דלא ידע".

בר ירושלמי.

לא יצאתי ליותר מדי כאלה, ולא רק ירושלמים, אבל בירושלים יש תחושה שזה בסדר, שזה כאילו מותר.

נפגשתי שם עם אסף, בחור שהכרתי דרך אחד הפורומים ולימים הפכנו להיות חברים טובים.

התיישבנו שם, קצת לא יודעים מה לעשות עם עצמינו, התחלנו להזרים אלכוהול אל גופינו, לאט-לאט אני מתחיל להשתחרר ולהישיר מבט לכל מה שקורה מסביבי, אני קולט בין ההמון בבר כמה בחורים חובשי כיפה, וכמה בחורות דתיות, שתיים מהן יושבות בשולחן לא רחוק מאתנו.

אסף לוחש לי שהן מסתכלות עלינו, ותוך כדי שהוא לוחש לי הוא מסתכל אליהן בחזרה בלי להתבלבל.

אני גם מרשה לעצמי להסתכל ורואה שתי בחורות, שנראות די טוב, יחסית לחשיכה ששררה בבר, מסתכלות אלינו ומחייכות חיוך ביישני שאופייני לבחורות דתיות.

אסף, שכנראה בעזרת מעט אלכוהול הצליח להשתחרר במהירות מפתיעה, קם וניגש אליהן, לוחש לאחת מהן משהו באוזן ומתיישב, ואני… אחריו.

אחת בלונדינית, אני רואה מקרוב, והשנייה שחומה. אני מעדיף את הבלונדינית, אני חושב לעצמי כאילו היו איזה חפץ שעומד למכירה.

מיותר לציין שהאלכוהול כבר זרם בתוך הגוף, והרשיתי לעצמי לדבר ולהתנהג בצורה משוחררת למדי.

מבלי שאני שם לב כל כך, אסף והבלונדינית קמים והולכים ביחד לכיוון היציאה, אני נשאר עם השחומה, שמאופרת מוגזם, ולאחר שנשבר הקרח מסתבר ששמה חיה והיא גרה בבני ברק.

אני מזמין אותה לשתות משהו, היא מסרבת, אך אני בכל זאת הולך אל הברמן ומביא לי ולה עוד קצת אלכוהול. עדיין לא הרגשתי מספיק בנוח.

אחרי כמה דקות שבהן אני והיא מנסים לדבר, אך לא כל כך מצליחים בגלל המוזיקה הרועשת, היא מציעה שנצא החוצה ונסתובב קצת.

בדרך החוצה אני רואה את אסף והבלונדינית, שמה נחמה, גם היא מבני ברק, הם יושבים על המדרגות די קרובים. אסף מסמן לי שהכול בסדר, ואנחנו ממשיכים בדרכינו החוצה.

יצאנו לרחוב הירושלמי, אני קצת מסוחרר, לא באמת קולט מה קורה איתי, ולא מצליח להבין למה אני עושה את מה שאני עושה. תכננתי להשתכר, אולי לרקוד קצת ביחד עם אסף, ומה שיהיה יהיה, אבל הדבר האחרון שחשבתי שיקרה לי זה שאכיר בחורה ואצא להסתובב איתה ברחוב.

אני מתחיל לדבר שטויות, "תגידי, זה נכון מה שאומרים על הבחורות בבני ברק?", אני שואל וצוחק צחוק אדיוטי שמעיד על אחוז האלכוהול שבגופי כרגע.

"מה אומרים על הבחורות בבני ברק?" היא שואלת ומחייכת בחזרה.

היא לא מבינה למה אני מתכוון, וגם אני לא מבין מאיפה הבאתי את השאלה הזאת, וממתי בחורות מבני ברק מעניינות אותי.

"יפה האיפור שלך. את עשית?" אני שואל על האיפור המוגזם שמכסה את פניה, "יש לך חבר?" אני עובר במעבר חד ודבילי לשאלה הבאה עוד לפני שהספיקה לענות לי על הראשונה.

"האמת שהשבוע אני וחבר שלי נפרדנו" היא עונה לי, אך המבט המוזר שהיה על פניה כששאלתי את רצף השאלות הלא קשורות עוד נשאר, היא כנראה מתחילה לעכל שהיא מסתובבת עם שיכור.

"זה היה רציני?"

"כן, חצי שנה".

ואז במשך חצי שעה היא התחילה לספר לי כמה הוא היה אגואיסט, וחשב רק על עצמו, ושהוא בחור חרדי, ושהיא לא רוצה להתחתן עם חרדי, ובעוד היא מדברת אני בוהה בה, ומנסה לחשוב אם היא מושכת אותי או לא. היה שלב שהתיישבנו על שפת המדרכה, קרובים, והסתכלתי עליה במבט שהפחיד אפילו אותי.

חזרנו לבר. כשנכנסנו אסף הגיע משום מקום ולקח אותי הצידה.

"סיפרתי לה שאני הומו".

"מה?"

"כן, סיפרתי לה שאני הומו והיא לא האמינה לי. רק המשיכה לשאול בפעם המיליון אם אני מחפש קשר רציני או שאני סתם".

לא הגבתי בתדהמה, הייתי די שיכור וחשבתי שהוא סתם צוחק איתי. חזרתי לחיה, שישבה ביחד עם נחמה, הפעם התיישבתי קרוב אליה.

"אגב, את שומרת נגיעה?" אני שואל באטיות.

"כן, משתדלת אתה יודע".

הסתכלתי לה בעיניים, קרוב, היא החזירה מבט מבוהל משהו, ואת הרגע הזה אני זוכר במיוחד מכל החוויה המעורפלת הזאת –

כאילו קיבלתי איזו מכת חשמל לשנייה, אפשר לומר שנמשכתי אליה, מאוד, אני בקושי זוכר איך היא נראית, אבל אני בהחלט זוכר את התשוקה החזקה והרצון העז לגעת בה, ביחד עם השכרות שהציפה את גופי.
נבהלתי מעט, אבל בכל זאת הצלחתי ליהנות מהרגע.

אני מסתכל בשעון, השעה 4 וחצי לפנות בוקר.

במין החלטיות מתואמת שכזאת החלטנו אני ואסף לזוז משם, נפרדנו מהם לשלום, בלי לבקש טלפון, בלי כלום. נעלמנו כלא היינו.

בוקר. תפילת שחרית בנץ.

אני מתפלל תוך כדי האנג-אובר עצבני, לאט-לאט מתפכח ביחד עם כאב ראש שהולך ומתחזק, אני לא כל כך מצליח להתרכז בתפילה, אני מנסה לעכל מה קרה בלילה, ואם אני זוכר מה בדיוק קרה ביני לבין הבחורה ההיא, נגעתי בה? אשכרה נמשכתי אליה?

מימני עומד בחור חסון, שיער שטני, עיניים כחולות, הוא עומד ומתפלל בכוונה.

"איזה בחור יפה", אני חושב לעצמי.