ד"ת לפרשת תזריע | דבר תורה לפ"ש

עובד בדבר תורה המקשר בין סוף הפרשה העוסקת במצורע שיושב מחוץ למחנה ובין קונילמל נטול הזהות ומנהג ההתחפשות בפורים

לקראת סוף פרשתנו, בתוך כל הפרוט הדקדקני שמונֶה את סוגי הצרעת ואת הדרכים להיטהר מהם, מופיעים לפתע הפסוקים האלה (מה-מו):

וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָאטָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ.

בלִבּן של כל צרות הצרעת: הבהרות, השחין ומכוות העור, ובתוך ים הגוונים: אדמדם, לבן, צהוב ושחור,

בתווך שבין אבחוניו של הכהן את הנגע – באמצע כל זה, כאילו משום מקום, מגיע מעין צרור של הוראות בימוי למצורע המצוי.

עליו ללבוש בגדים קרועים, לסתור את שערות ראשו, לגדל שפם ולהכריז על עצמו כעל אדם טמא שכדאי לתפוס ממנו מרחק. ואם לא די בכך, מורה לו התורה לבודד את עצמו מהקהל.

הסיבה המוכרת להופעת הצרעת – הליכת רכיל על הזולת – מופיעה במלוא בהירותה בסופה של פרשת "בהעלותך" שבספר במדבר. מרים ואהרון מדברים סרה במשה רבנו על אודות האישה אשר לקח. בורא עולם לא עובר על כך בשתיקה. הוא מכנס את אהרון, מרים ומשה ומספר בשבחו של משה. או אז הוא סר בחרון אפו מעליהם. ומיד אחר כך – פונה אהרון למרים והנה היא מצורעת כשלג! רוצה לומר – דיבור שמהותו לשון הרע גורר אחריו עונש גלוי לעין – צרעת.

למקרא דברי הכתוב שנזכרו למעלה, עולה אי-הבנה. אם ממילא המצורע יוצא להסגר ומורחק מן המחנה, איזה צורך יש כאן לפרוע את שערו, לדרוש ממנו להצמיח שפם, לפרום את בגדיו ולהורות לו לקרוא "טמא, טמא" בפני העוברים והשבים? הלוא הוא יושב שם בדד. לכל היותר חובר לחבריו המצורעים. אם כך, לשם מה כל ההצגה הזו?

אומרים כי אני, אינני אני
על כן אני נבהל
כי אם אני אינני אני
אז מי אני בכלל

ואולי אכן זה משחק. ולא סתם משחק אלא מה שמכונה בלשון רופאי הנפש "משחק תפקידים". אתה, שגילית את קלונו של חברך ברבים – פרום את בגדיך וכך תוכל לחוש כיצד מרגיש האדם שנחשף בבושתו. כך גם פריעת השער שמסמלת השפלה. והתמונה הזו של האדם שגופו מלא בנגעי הצרעת והוא מהלך וזועק בגרון ניחר:"טמא, טמא" כמו  להזהיר את הציבור מפניו –  הלא כך בדיוק משוטט לו אותו מושא לשון הרע שלך לאחר שהוצאת את דיבתו רעה וכאילו גם הוא מצעק: "טמא, טמא" בהליכתו.

בשירו "הייתי קונילמל" שמושר בפי מייק בורשטיין והולחן בידי סורין ברזובסקי, מנסח משה סחר, כותב המילים, את תחושת התלישות הזו של מי שכמו ניטלה ממנו זהותו:

אומרים כי ההוא, איננו ההוא
על כן ההוא נבהל
כי אם ההוא, איננו ההוא
אז מי ההוא בכלל ?

מעניין שאת הפרשה שלנו נוהגים לקרוא מדי שנה סמוך ונראה לחג הפורים. אחד ממנהגיו של החג הוא ההתחפשות. ונהפוך הוא. ליום אחד אנו הופכים לליצן, למלכה או לאינדיאני כשם שהגורל התהפך אי אז, בימי אסתר, מרדכי והמן. והרי כל הציווי הזה על הצרוע יש בו כעין ההתחפשות. עליו ללכת בבגדים קרועים – לא בגדיו שלו. לפרוע את שערו ולעטות על שפתו שפם – והרי זו תחפושת קלסית – פאה ושפם. ואף למעלה מזה נדרש הצרוע, עליו ממש להיכנס לתפקיד המצורע באמירת השורה:"טמא, טמא".

שמא בשיבתך כך, מנותק מחברת בני האדם ומחופש לאדם שבו פגעת, אולי רק עתה תוכל להבין מה עשית?

אמנם זהו מחיר כבד בעבור תחפושת שכזו ובעבור הופעה שכזו, אבל בכל זאת, את התפקיד הזה – אתה, אדוני המצורע – לא תשכח כל כך מהר. וטוב הדבר.

שבת שלום,

עובד

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.