"פרופיל 97, בפנים הרבה פחות" | גבר הולך לאיבוד

רן בצבא, וקשה לו. הכי קל להתאבד ולשכוח מהכול, גם מההשלכות. מנגד, אולי קל יותר להשתחרר על סעיף 21 ולהתמודד עם ההשלכות. בסוף הוא מחליט ושם לזה סוף

"החיים שלי פה עומדים על כף מאזניים", אני אומר לעצמי באותו מוצ"ש גורלי, אחרי שכל השבת דחיתי את ההחלטה, הדחקתי את המחשבה, את ההתלבטות.

אני יודע שמחר בבוקר אצטרך שוב ללבוש את המדים ולעלות על רכבת ישר לבסיס, לכאורה פעולה פשוטה מאוד, פעולה שעשיתי במשך שלושת החודשים האחרונים, עם תחושת מחנק בגרון, יום-יום, להרגיש שקוף שם בתוך הבסיס, רובוט, ומדי פעם להיתקל במחשבה שמגיעה משום מקום אל הראש, לקפוץ אל פסי הרכבת, או פשוט לקחת כדורי שינה כמו אז לפני 7 שנים.

אך הפעם יש לי האפשרות להפסיק את כל הסבל הזה, סבל שנמשך 3 חודשים, ונראה לי כמו 3 שנים, או יותר.

להישאר בצבא עם כל המחשבות האובדניות האלו? או להשתחרר על 21 כמו שהציעו לי?

לסמן וי שגם אני עושה את מה שכולם עושים 3 שנים, או להקשיב לעצמי, ללב שלי, להיכנס לבועה אגואיסטית שמתעלמת מכל ההשלכות הכרוכות באי-שירות צבאי?

לפני כמה ימים, בדרך חזרה הביתה מהבסיס, חשבתי לעצמי שאין סיכוי שאני יוצא מהצבא, ובטח שלא על פרופיל 21. פתחתי את המחשב, וכמו שאני תמיד עושה במצבים שהמוח מלא, התחלתי לכתוב בלי לחשוב יותר מדי, ישר מהבטן אל המקלדת:

לפנק את עצמי ברחמים, להגיד לעצמי שאני חולה, שהכול אצלי נהיה חולני, אובססיבי, לבכות ולרצות למות.

לא לאכול, לא לשתות, להסתכל על המספרים שרצים על המשקל, ולחייך כשהמספר נמוך יותר מאתמול.

לילות לבנים, וימים חשוכים, שינה של 3 שעות מספיקה לי, אסור לי לבזבז את הזמן בשינה, חייב לנצל כל רגע בדיכאון שנחת עליי, ולשקוע עמוק.

ולחזור לעשן, וגם בסיגריות לא למצוא כבר נחמה.

להיגעל מעצמי כשעובר מישהו חתיך ברחוב, אבל לא להוריד ממנו את העיניים, ולהמשיך להיגעל מעצמי, ולהגיד לעצמי שאני חולה.

וההרסנות, כמה שהיא חזקה, להרוס כל חלקה טובה, להתנתק מכולם, לסנן שיחות, כל קשר טוב שהיה לי לאחרונה לנתק, לחתוך, במכה אחת, בלי התרעה.

להישאר לבד.

זה עושה לי טוב, זה מחמם לי את הלב.

תבכו עליי, תבכו הרבה, זה מחמם לי את הלב, הדמעות שלכם שוטפות אותי בגל של אהבה.

החיבוקים

ההספדים

זה מחמם לי את הלב.

אני מסתכל עליכם מלמעלה, יושב כמו מלך, כמו אב מרוצה, ומחייך.

תבכו עליי

תשפכו הרבה דמעות, תגידו כמה שאהבתם, כמה שאני חסר, ומה יהיה עכשיו?

זה מחמם לי את הלב.

והנה מגיעות להן המחשבות המחושבות האלו, על מה יהיה אם אצא על פרופיל נפשי מהצבא, איזה מקום עבודה יקבל אותי? ואיזו בחורה תרצה אותי? טוב זה בטח לא ישנה לה אחרי שתגלה שאני הומו, או בי, או סתם אחד שלא סגור על עצמו.

למען האמת דווקא עולה בי ניצוץ קטן של רצון, לרצות את כל המורכבות הזאת, את כל האתגרים האלו שאצטרך לעמוד בפניהם, בתור אחד שלא עשה צבא.

מדובר פה בחיים שלי! מה איתם? אני לאט-לאט קולט שזה באמת עניין של חיים או מוות.

מעולם לא הייתי במצב כמו שאני עכשיו. מעולם לא עברו בי תחושות כאלו ורעיונות כל כך מציאותיים על איך לסיים עם החיים שלי!

אני מתקשר מחר לקב"נית ואומר לה שנגמר, שזהו, שלקחתי החלטה ואני שלם איתה,  גם אם יציעו לי את התפקיד שהכי מתאים לי בצה"ל, כרגע אני לא מסוגל לתפקד, לא בתור בן אדם, ובטח שלא בתור חייל.

אבל אפילו לא ניסית רן! לא עלית על גל של שגרה צבאית, רק הַמתנה ועבודות רס"ר, אולי בכל זאת אנסה את התפקיד שהציעו לי של המש"ק חרטא ההוא בחיל הים? כן, אנסה, זהו, אני אתן להם תשובה חיובית, ולפחות אנסה, נו, לפחות את המדים הירוקים האלו אני אחליף במדים יפים של חיל הים.

איזה הומו אני, על מה אני חושב.

"ברה"ן שלום".

"שלום, אפשר לקבל את קרן הקבנ"ית?"

"מי מבקש?"

"רן"

"רן מה המספר אישי שלך?"

"………"

"טוב, תמתין רק רגע".

"שלום".

"שלום קרן, זה רן".

"כן, רן? מה שלומך?"

"אמממ, בסדר, נראה לי ש… הגעתי להחלטה, הגעתי למסקנה שלא משנה מה התפקיד שיציעו לי וגם אם זה יהיה בסיס מטר מהבית שלי, אני לא מסוגל, לא מסוגל להמשיך כרגע להתנהל באף מסגרת, לקח לי הרבה זמן להגיע עם עצמי לרמה כזאת של כנות שהייתי מסוגל לאמוד את המצב הנפשי שלי, והגעתי לתובנות קצת מבהילות שלא מותירות לי ברירה אלא…."

"הבנתי, בסדר, תן לי לדבר עם אנה הפסיכיאטרית שנקבע לך תור לוועדה רפואית בתל השומר ואחזור אליך כשיהיו לי פרטים".

"תודה, קרן".

***

מחר, תל השומר, מקרפ"ר, 10 בבוקר, פגישה עם פסיכיאטר, לאחר מכן מדור שחרורים, אני מוסר את הקיטבג עם כל הציוד הצבאי, ומקבל את החיים שלי בחזרה.

אין תגובות

תגובות בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.